יום ג',  2/4/1957

הידיעה המעניינת ביותר בעיתונות היום - כמובן, פרט לדיווח על נאומו של חה"כ מ' שרת בוועידת "בני ברית" - היא על בואו של העולה הראשון לנמל אילת, פליט מצרי שהפליג ממסאווה. השיט לאילת מהווה תמורה ניצחת - הלוואי ויתמיד.

במשך הבוקר נזכרתי כי היום, א' ניסן, מלאו 51 שנה מיום עלות משפחתנו לארץ - עלייתו השנייה של אבי.

מוקדם בבוקר טיפלתי במשלוח מצע-הברית. מצפורה קיבלתי עוד אתמול תשובה כי אשלח את המצע במטוס היוצא מלוד ואשר בו היא תעלה בלונדון. פקידה מבולבלת אחת בלוד היטעתה אותי באומרה כי אותו מטוס יוצא מלוד הבוקר. שלחתי את הנהג בחיפזון רב ללוד ושם התברר כי המטוס יוצא רק מחר בבוקר. מכל מקום הובטחה הטסת החבילה ומסירתה לידי צפורה בנמל האוויר של לונדון.

ראשית הבוקר במשרדי ע"ע, שוב תוך התגברות על הסלידה בסביבה הצרחנית מבחוץ ובמראה המכוער מבפנים. נקלעתי לתוך שני משברים אישיים עוד לפני שנכנסו העניינים למסלולם. אותו ירוחם לוריא, הודיע לי ענבי, אשר נתתי הוראה להזמינו לעבודה ב-1 באפריל, מהסס אם לקבל עליו את המשימה. הוא שמע על שיתוף שנהר וברוידא - משה כצנלסון סיפר לו - והריהו נרתע ושוב אינו מבין מה יהא מעמדו וכו'. באותו זמן ניבעה פרץ בהנהלה - קופלביץ שהיה מנהל "עיינות" ונקבע לו לאחר מיזוג מקום של מישנה-מנהל בע"ע, דוחה את הכפיפות לענבי ומבקש להיות שווה-מעמד איתו. קראתי לקופלביץ וניסיתי לשדלו כי יקבל הדין ולא יערער משטר של מנהל ראשי יחיד. הסתמכתי על תקדים רם ונישא: הנה התמזגו בארה"ב שני ארגוני פועלים לווייתנים – .A.F.L ו-.C.I.O. מי לנו גדול כוולטר רותר, שהיה נשיא C.I.O., ארגון הרבה יותר דינמי מיריבו הקודם, ורותר עצמו אישיות הרבה יותר מבריקה ומחוננת מ[ג'ורג'] מיני; אף על פי כן, משקם האיחוד היה ברור כי מיני, נשיאו של A.F.L., שהוא הארגון הוותיק ורב החברים, יהיה נשיא בארגון המאוחד, ואילו רותר, עם שהיה עד כה ראש וראשון בארגונו הכביר, חייב עכשיו להסתפק בתפקיד של סגן-נשיא. הסברה קולעת ונאה זו לא הועילה - הח' קופלביץ לא התרשם אף כלשהו מהעובדה כי השוויתיו לוולטר רותר ונשאר בשלו. טילפנתי לברקת כי מכשלה זו של ההנהלה מוטלת עליו ועל הוועה"פ - הם חייבים למסור לי לוח חלק ומשק מסודר ולא לי ליישר הדורים מינהליים. הרצתי מברקים על הספר היפני - לשאנן בלונדון כי ישיג רשות תרגום מהמו"ל האנגלי, לזאב ש"ק בלונדון כי ישלח טופס של ספר, ללינטון בטוקיו כי ינסה לפנות אל המחבר באורח ישיר.

במפלגה שיחה עם נתן אלתרמן על ע"ע. פתח בשבחים מאוד חמים לתרגום שלי ב"מולד" - שר לו שיר הלל. הביע הסכמתו להיכנס למועצת המערכת - הגוף הגדול. עיקר חפצו היה להמליץ לפָנַי לעבודת קבע בע"ע על אחד צבי ארד, סופר ומשורר, עם כל היותו מהנדס לפי מקצועו, חבר קיבוץ עין שמר, זאת אומרת איש השוה"צ, אחד מעמודי "ספריית הפועלים", הנתון בתהליך של פרישה מהקיבוץ וממפ"ם ובשבילו ע"ע גם עוגן הצלה גם שדה פעולה גם מרחב-מחייה רוחני.

ישיבה בענייני "מולד" עם א. [אברהם] האפט כשר הכספים של המפלגה, אפרים ברוידא כעורך ויהושע ברוידא כמנהל הירחון. ישיבה יגעה ללא נחת. הוצאת העיתון כרוכה בגירעון גדול, מצד הנהלתו אין שום יוזמה להגדלת ההפצה, סדרי הדפסת הירחון לוקים בהזנחה ובבזבוז. לעומת זה מתאוננים אנשי "מולד" על אדיקות וצרות עין מצד המפלגה - והצרות חוזרות חלילה.

קפצתי לבית פוריה למסור לה להעתקה את פרק היומן. אגב כך הוזמנתי לארוחת ערב.

אחרי ארוחת הצהרים, מבלי לנוח רגע, נפניתי ודרכתי עוז לבצע מיפעל אשר אני זומם זה שבוע וחצי. ביום השישי שלפני כעשרה ימים הופיע ב"הארץ" מאמר של אליעזר ליבנה אשר חמתי בערה עליו להשחית - ריקמה של סילופי היגיון המנוסחים בפסקנות מתרברבת ומוציאים את הקורא לתרבות רעה הן לגבי התמצאות מדינית והן מבחינת המחשבה הכלכלית. אגב הקריאה ציינתי לעצמי כחצי תריסר פירכות (fallacies בלע"ז) והתעורר בי חשק עז לענות פעם אחת על תורת הסלף של ליבנה תשובה כהלכה - תוך הצטמצמות חמורה במחלוקת לשם שמים, ללא כל פגיעה אישית, אך בתחום זה ללא כל תחוסה, אלא תוך הוקעה חריפה של כל שטחיות הניתוח, תלישות מהרקע המציאותי והתעלמות מעשית מעובדות יסוד. כרגיל אצלי, ואולי אצל רבים אחרים, מייד צץ במוחי שם למאמר: "מיקשה של פירכות" - כותרת שאינה מובנה על נקלה, אבל דווקא משום כך היא עשויה לעורר סקרנות ולגרות את יצר הקורא למצוא פיענוח לחידה על ידי קריאת המאמר כולו. כן גמרתי בלבי לשלוח מאמר זה דווקא ל"הארץ" - למען יבוא לידי אותו חוג קוראים אשר בשבילו כתב ליבנה. התייעצתי עם גיורא והוא אישר את החלטתי ללא היסוס. אלא השבוע הקודם היה מלא וגדוש וגם לא הספיק לי הזמן לפתח את התנופה הדרושה כדי לגשת למלאכה כה רצינית. ידעתי כי הופעתי כבר-פלוגתה של ליבנה תעורר תמיהה בלב רבים ואוכל להצדיק זאת רק אם אצליח להתעלות לרמה פובליציסטית גבוהה ביותר. במידת מה הפריעה לי יוזמה עיתונאית אחרת שעלתה בדעתי - מאמר ב"דבר" על המסקנות המתחייבות מזוועת מותם על לא כל דבר של ארבעת בחורי החמד שנואלו פלילית ללכת לסלע-אדום. על מסקנות אלו התייעצתי עם שאול וקיבלתי אישורו. שתי היוזמות התרוצצו ביניהן על זכות בכורה וחיבלו זו בזו. סוף סוף גמרתי כי התשובה קודמת למאמר יזום ומשנזכרתי כי היום יום ג' ואם לא אודיע לשוקן מחר כי יש לי מאמר בשביל גיליון השבת, אחמיץ גם גיליון זה ובינתיים יתיישן העניין לבלי שוב.

ובכן השתלטתי על עצמי וניגשתי לעבודה - וראה זה פלא, רץ העט והחל מכסה גיליון אחר גיליון ומיבנה המאמר הלך ונתעצב תוך כדי כתיבתו. אך בינתיים היה עלי לדאוג לפרק היומן - אף הוא כולו פובליציסטיקה למעשה. נסעתי אל פוריה, מצאתי את הפרק הגדול שלא כרגיל מועתק כולו וישבתי לערוך אותו שנית וסופית. את הפרק הערוך שלחתי לברקת לבדיקה - אני מגלה בו סודות מן החדר, מספר מה שנתרחש בישיבות סגורות וסודיות של לשכת הוועידה ושל ועדותיה, ולגבי שאלות כה עדינות של איסור והיתר מוטב להימלך באחד בקי ומפוכח וזהיר כברקת, שהיה שותפי העיקרי לכל ההרפתקה. חשיבות הדבר בשבילי היא לא רק בתוספת העניין שמהווים גילויי צפונות אלה בשביל הקורא, אלא האפשרות הניתנת לי כמדינאי ולא כעיתונאי לספר ברבים כיצד נהגתי באותה מערכה עזה ומה אמרתי - בהיותי רחוק ומנותק ומופקר ללא תידרוך.

הארוחה במטבח אצל פוריה, עמה ועם גדעון בעלה, נעמה לי מאוד. הם זוג מאוד נאה - יפים ופיקחים ותרבותיים בצבריותם הרעננה ומאוד תואמים זה את זו, עם כל היותה מסורתית מאוד והוא "חופשי" לחלוטין.

משדרות דוד המלך נסעתי ל"בית החלוצות" - להרצאה ה-41 על אסיה באסיפת עורכי הדין של ת"א, כ-500 איש ואישה. [אהרון] פולונסקי ישב ראש והעתיר שבחים שכבר היו לזרא. דיברתי שעתיים והיה ריתוק מוחלט. שאלות לא היו עקב איחור השעה אך ממראה פניהם של הצובאים עלי לאחר שסיימתי היה ניכר כי הדברים נקלטו כהלכה ולפי עדות רבים "פקחו עיניים". פולונסקי ו[יעקב] בן-אמיתי הסיעוני לאיזה קפה חדיש, כבר שכחתי שמו, והתברר כי הוא מרכז רוחני חשוב, ואנוכי לא ידעתי. כשנכנסנו נתנו בי הכל עיניהם ולא ידעתי לאיזו פינה להידחק. ישבתי עם בן-אמיתי ורגינה ופולונסקי החבר הוותיק לכאורה והרגשתי עצמי זר ורחוק וחסר-שחר לגמרי בסביבה זו. הוצאתי שעה קלה של נימוס ובתואנת עייפות ביקשתי כי יסיעוני הביתה.

רק חזרתי לחדרי התנפלתי על המאמר והמשכתי בכתיבה. משראיתי כי המלאכה מובטחת, גם אם טרם הושלמה, טילפנתי לשוקן. ענתה [אשתו] שולמית: "גוסטב בירושלים, לרגל הכנסת". לא כמוני. הציעה כי אטלפן לו מחר השכם בבוקר. בינתיים טילפנתי לחנה זמר לשמוע מה היה בכנסת. היה, כנראה, מעמד. גולדה פתחה בהרצאה ארוכה על מסעה האחרון ועם זה סקרה פעולות משה"ח לרגל התקציב. בוויכוח נשא בגין נאום נצחני גדול - ביקש להבריק הפעם בלהטי משפטנות על הנושא של "שיט בתום לב", כדי להוכיח התרמית שבמונח זה. ב"ג פרץ לתוך הוויכוח בכוח איתנים ונשא נאום כביר, כולו הסברה מחודשת של כורח הנסיגה, נוקבת וגלויה יותר מקודם. לדברי חנה היה מדכא לראותו ניפתל להוכיח צידקתה של מדיניות אשר הוא יודע כי אין העם איתו לדידה.

אגב שיחה זו סיפרתי לחנה כי אני מכין מאמר בשביל "הארץ". נתחלחלה והשביעתני להודיע את הדבר לשורר מראש, לבל ירד הדבר כמהלומה על ראשי אנשי "דבר" - ואפשר ישכנעני שורר כי בכל זאת אמסור את המאמר להם.

המשכתי בכתיבת המאמר עד שהוכרחתי להפסיק - לא משום שניכרת שטף הדברים אלא פשוט מפני שדלל כוחי עד תום. אף על פי כן כתבתי מכתב לצפורה על המוצאות אותי ועל נסיעתה הקשה לניו-יורק.