יום ה',  28/3/1957

 

הדבר הראשון שנתקלתי בו בעיתוני הבוקר הייתה הודעת בית הנשיא כי סעדתי שם ביום ב'. נמצא כי חשדתי בכשרים, ובושתי על רגישותי היתרה.

הצצה למפלגה, שוב תיקון הגהה בשביל "דבר", ישיבה אצל [פנחס] לבון. קבענו סופית צורת מיזוג "עיינות" עם ע"ע וגמרנו כי יש לשכנע את קופלביץ כי יקבל את הדין, זאת אומרת יהיה משנה לענבי.

חזרה למפלגה לישיבה בעניין "החוג הרעיוני המרכזי": אריה נשר (המנצח על ההסברה במפלגה - בחור מוכשר ונעים, אך טרם עמדתי סופית על טיבו המוסרי), אהרון ידלין, מרדכי ניסיהו, חגי אשד. מוחותיהם של אלה עובדים - המציאו צורה חדשה לארגון ימי העיון ב"בית ברל", אותה ננסה בפגישתו הקרובה של החוג להמשך הבירור על מעמדם של עובדי הרוח. בינתיים תובע נשר שבת להדרכת מרצים בוויכוח עם "חירות"-"העולם הזה"-"שורת המתנדבים". בארץ גאות של גל עכור כאשר לא ידענו זה כבר ומי יודע אם ידענו בכלל. בגין עובר בארץ כבימי מלחמת בחירות, מקהיל אספות עצומות ונושא נאומים מפוצצים, אינו מואס גם יישובים קטנים, דלים ונידחים, עובר שם מבית לבית ועושה מאמץ מחושב ולא בלתי יעיל לכבוש לב אנשים. "העולם הזה" משתולל בטירוף-רשע הולך וגובר. בגיליון האחרון מאמר המוכיח באותות ובמופתים כי המפלגה - "המשטר" - רצחו את קסטנר! "שורת המתנדבים" ספק מפרפרת בייסורי גסיסה ספק נאבקת על זכות קיום אך מכל מקום אכולה שנאת מפא"י ומפיצה שיטנה ארסית. ייעשה מאמץ מיוחד לדרוך את המחנה שלנו להשבת מלחמה שערה. אמש הרצה [יונה] כסה בכינוס מרצים על מקורותיו ומהותו של הפשיזם הישראלי וכנראה לא בכל קלע למטרה - עשה מאמץ אינטלקטואלי של ניתוח אך לא סיפק די תחמושת למערכה. לשבת ב"בית ברל" גויסו [בנימין] אליאב (הוא עצמו מחניכי הצה"ר, מומחה גדול לבגין, כותב עליו עכשיו חוברת), הרצל ברגר, ועילוי חדש אחד [אהרון בן-עמי] סוציולוג צעיר, היה מלכתחילה חבר מפא"י, בימי המאבק פרש לאצ"ל, עם העצמאות חזר למפא"י. מעניין כי בכל פעם מתגלה איזה כוח חדש - עדות כי לא נס ליח המפלגה - ואין הגיוס וההכוונה וההפעלה תלויים אלא בהנהגה צופייה למרחוק, רבת השראה, בעלת סמכות  ו מ כ ו ב ד ת,  וזו איפה היא? הבחורים נאחזים בי - אחרי שסחטו ממני הסכמה לבלות שתי שבתות ב"בית ברל" עד לנסיעתי לאוסטרליה, אחת ליום העיון על חירות ואחת להמשך הבירור של בעיית האינטליגנציה, לא נחה דעת אריה נשר ודרש כי אֶפָּנֶה עוד לערב אחד לשם ניהול שיחה יסודית (על מה?) באחד החוגים הרעיוניים המחוזיים, אשר רישתם הולכת וניפרשת על פני הארץ כולה. הבחורים נאחזים בי - ואילו אני כלי סדוק ומחובל.

נשתיירו אהרון ומרדכי ודגרנו על ענייני המכון להשכלה ומחקר [ב"בית ברל"], קבענו פגישות עם האיגוד המקצועי, עם מח' הארגון בוועה"פ (מועצות פועלים), ועם תנועת המושבים לשם גיוס תלמידים מובחרים לשנת תשי"ח. ועוד דרשו ביקור ב"בית ברל" לשם הרצאה שלא מן המניין במכון על יסודות תנועת הפועלים הישראלית ואגב כך לשיחה בכינוס מזכירי סניפי המפלגה מכל הארץ על תפקידי הבית וייעודו.

הכתבתי טיוטה של זיכרון דברים על ההסדר בין ע"ע לבין "עיינות", לאישור מזכירות המפלגה מחר. הוצאת "עיינות" מתחסלת למעשה והדבר טעון החלטה מוסמכת. ודאי יימצאו חסידים שוטים שיתריעו על "קיפול דגל" המפלגה.

דיברתי טלפונית עם עילם ממש' העבודה על הקולנוע בבית שמש. נתגלתה שערורייה ממש - הכל אושר, הכסף ישנו בעין, אבל חל עיכוב של  ש נ ה  ו ח צ י  עקב תקלה אחת והיא איטיותו המייאשת של הארדיכל, ואחרי שסוף סוף הגיש תוכנית, נתברר כי היא יאה לרוקפלר, והוכרחו להחזירה לידו ושוב הוא שוהה ופוהה וסוחב. אך עכשיו יש סיכוי כי יוציא את התוכנית מתחת ידו תוך שבוע-שבועיים. הצעתי לעילם להודיע לארדיכל זה - שמו הולך לפניו, הוא שהקים את קבר הברון בזיכרון יעקב - כי שמעתי על התנהגותו והזדעזעתי ואני מלא זעם על חוסר אחריות זה כלפי יישוב שלם. בינתיים נתן לי עילם עצה במה יש עוד לטפל - מיפעל של ברירת כותנה ובוטנים שהתחייב "המשביר" להקים בבית שמש, ואף הוא לא זז. השגתי את [מנהל "המשביר" שמואל] אפטר ודירבנתיו. נענה ברצון להחיש.

אחה"צ כתבתי יומן מימי ביקורי בפריס.

במפלגה ישיבת ועדת העיתונות. נמיר פתח בטענות על קלישוּת הדיווח ב"דבר" מישיבות הכנסת. דברי חברי סיעתנו אינם מתפרסמים אלא במעט מזעיר והללו נתונים בהרגשה של סיכלון. ממילא הם נואמים לרוב נוכח ספסלים ריקים ואם נוסף לזה אין הם זוכים לראות דבריהם בדפוס, כי אז מה שכרם בכל עמלם. העצה היעוצה מאת נמיר היא כי "דבר" יוציא אחת לשבוע, נאמר ביום ה', תוספת מיוחדת לכנסת, בה תבוא סקירה על מהלך השבוע הפרלמנטרי עם סיכומי נאומי חברינו. כל שאר העיתונים המפלגתיים עושים פומבי רב לנאומי חברי סיעותיהם ואילו מפא"י יוצאת מקופחת. עם כל זה עורר נמיר בפעם n את בעיית עיתון המפלגה. האווירה בכנסת - הן בין הקואליציה והאופוזיציה, הן בתוך הקואליציה - נעשית יותר ויותר מתוחה. ברור כי עוד חודשים מספר נהיה כבר בתוך קלחת של ערב בחירות, וגם אם תחזיק הקואליציה מעמד עד סוף תקופת הכנסת, ואין זה לגמרי מן הנמנע, הרי היחסים בין המפלגות יהיו יחסי קרב מתמיד וקשה לראות כיצד תוכל המפלגה להחזיק מעמד במצב כזה ללא עיתון לגמרי משלה.

דיברתי מייד אחרי נמיר. אמרתי כי אני מחבר את שתי נקודות המוצא שלי על ידי קו ישיר אחד. ועדת העיתונות ישבה על מדוכת עיתון יומי למפלגה ופסקה כי אין לחלום עליו. לא נעצור כוח בשום פנים לקיים שני עיתונים על רמה ראויה לשמה. גם העיתון האחד שלנו ["דבר"] מפגר וצולע. העיתון המפלגתי ידרוש השקעה עצומה וגירעונותיו יהפכו את המפלגה מס עובד לו. שום הון שנוכל לגייס לא יימצא למפלגה הן לקיים עיתון מפסיד הן לממן כל יתר פעולותיה. במצב זה הקמת עיתון עצמאי פירושה התמוטטות כספית גמורה למפלגה. יתר על כן, אם יהיה זה עיתון בוקר, הרי יתחרה התחרות חסרת כל שחר עם "דבר" ואילו אם יהיה עיתון ערב אזי לא תהיה לו שום תקווה להתחרות עם עיתוני הערב הקיימים, יען בסנסציה ובחופש הפרסום של התקפות על השלטון והשקפות יוצאות דופן - זאת אומרת בייצור כל הסממנים החריפים המושכים לב המוני קוראים - ידו תהיה תמיד ולחלוטין על התחתונה. במצב זה, שאין מפלט ממנו, אין לנו אלא לשפר ולחזק את עיתונותנו הקיימת - "דבר", "אומר", "הפוה"צ" - ולראות אם לא נוכל להסתייע יותר משאנו מסתייעים כיום בחברינו ובאוהדינו העובדים בעיתונים אחרים. קודם כל עלינו להבין כי כל חילנו צריך להיות מוקדש ל"דבר" וכי אנו מצווים לעשות מאמץ עליון להחזיר לו את בכורתו, זאת אומרת לאפשר לו לדחוק את "הארץ" מהמקום הראשון. לשם כך יש להקנות ל"דבר" שני יתרונות שאינם נחלתו היום: עושר ידיעות וחירות הדעות. וכאן קבעתי כי נקודת המוצא השנייה של נמיר היא ההיפך הגמור מקנה המידה שעלינו לנקוט. דאגתנו צריכה להיות לדעת ציבור הקוראים של "דבר" ולא לדעת צמרת המפלגה עליו - לא הערכת "הייצרנים" של המודפס בעיתון חייבת להטרידנו אלא הערכת "הצרכנים", זאת אומרת המוני הקוראים. כיום יפה כוחו של "הארץ" מכוח "דבר" משום עדיפותו בהיקף הידיעות ואולי בעיקר משום שבו מוצא הקורא דעות מדעות שונות, בעוד שב"דבר" הוא קורא רק ביטוי לעמדה הרשמית, אשר לרוב הוא יודע אותה מראש. כן ב"הארץ" הוא קורא סיכום נבון של נאומים בכנסת וחומר אחר ממין זה בעוד שב"דבר" הוא מוצא נאומים או קטעי נאומים המהלכים עליו שיעמום. התיקון הדרוש ב"דבר" הוא דיווח יותר מחונן ומבריק על הליכי הכנסת - תיאור המעמד והאווירה, הערכה מפוכחת וחופשית, רצופה לעיתים ביקורת כלפי הסיעה השלטת ואפילו כלפי שרי מפא"י אם סרחו, סיכום תמציתי של מה שנאמר ללא משוא פנים, תמיד מתוך מגמה לספק את  ה ק ו ר א  ולהגיש לו תמונה נאמנה ובהירה ממה שהיה, ולא לעשות נחת רוח לנואמים בכנסת.

[חיים] שורר היה מאושר מדברַי ואמר כי הוא וחבריו שואבים מהם עידוד עצום. סוף סוף נמצא מי שמבין לצרותיהם. הם בין הפטיש והסדן. הקוראים טוענים כי הם ממלאים את העיתון חומר מת, רשמי, משעמם, ואילו אנשי הצמרת מקטרגים עליהם כי אין הם מפרסמים די חומר כזה. הוא נגד תוספות המגבירות את אופיו הרשמי ונטול החיים של העיתון. תמורת זה יותן-נא ל"דבר" לצאת יום יום בשישה עמודים ואז יצאו ידי חובת הכל - גם הקוראים, גם "הנואמים".

דיברו עוד כמה - הרצל [ברגר], [דוד] זכאי, דוד ליבשיץ, אפרים [ברוידא] ועוד. לוי יצחק [הירושלמי] דרש מיפנה מהפכני – לשכור "שטח" בעיתוני ערב, זאת אומרת לשלם בעד פרסום מאמרים אשר אנו נכתבם. טענתי שוב כי דיווח הכנסת ב"דבר" חיוור ושטוח. שורר ניסה להסביר כי לגבי הכנסת ידם של עיתוני הערב על העליונה, שכן יש להם שהות בבוקר לערוך תיאור חי ותוסס ומלבב של מה שהיה אמש, בעוד שעיתוני הבוקר אינם מספיקים לעשות מלאכה מתוקנת משום איחור השעה. לא נחה דעתי ועניתי כי לא ייפלא מ"דבר" למצוא עובד בעל כישרון ומהיר-עט שידווח מיניה וביה, לא כמוסר דברים שנאמרו אלא כמתאר, מסכם ומעריך. בזה ירים קרן "דבר" לאין שיעור ויאפשר לו הן להכות את יריביו, שהם עיתוני הבוקר, הן להוציא רוח ממיפרשי אויביו, הלא הם עיתוני הערב.

לבסוף סיכמתי את הוויכוח בשתי מסקנות:

1) יש לאפשר ל"דבר" - על ידי תמיכות מהמפלגה ומהוועה"פ - להופיע יום יום בשישה עמודים;

2) על "דבר" לעשות מאמץ נמרץ לשיכלול דיווחו הכנסתי בכיוון שהותווה.

בזמן הישיבה שלח לי יחיאל הלפרין פתק: "בני תלמיד השביעית ב'תיכון חדש' ושמעתי שיחה נלהבת על הרצאתך על אסיה בין חבריו".

מיהרתי הביתה, אכלתי בחטיפה ואצתי למוזיאון של ת"א - למסיבה השנתית של הענקת "פרס דב הוז" של עיריית ת"א. הפעם, נוסף לפרסים הרגילים לפרחי תעופה וספורט, הוענק פרס מיוחד לספר "תולדות ההגנה של ת"א", אשר המנוח [אלימלך] אבנר השקיע עמל כה רב בעריכתו ובהוצאתו, יחד עם חברים אחרים מוותיקי "ההגנה". לא הספקתי להכין את נאומי ורק קטעי מחשבות ובידלי ביטויים ניסרו בראשי כשנסעתי מביתי למוזיאון. טילפנתי לפני יומיים לעדה לשאול אם תבוא תמיק לאסיפה. "לא, היא לא תבוא, אינה באה אף פעם". הערב טילפנתי לעדה - התבוא היא? "לא, לא תבוא, אינה יכולה להיפנות." חשבתי כי אהיה לגמרי בודד מבחינה משפחתית, אך בלית אנשים יותר קרובים שמחתי מאוד למצוא באולם את יצחק ודבורה [עוז], חוה [הוז-בורודובסקי] ויוסף [בעלה]. הקהל לא היה רב ביותר אך מובחר מאוד - כמעט כולו ותיקי "ההגנה", רובו פנים מוכרות היטב משנים רבות. סעדיה שושני ישב ראש. נאם חמות לזכרו של דב. ש"ד יפה דיבר ארוכות על אבנר, על "ההגנה" ועל הספר. נקראתי לסיים. לא הארכתי אך הנושא נשמע לי היטב וחשבתי כי עלה בידי ללכוד ולבטא משהו מרוח התקופה ההיא ולהגדיר את הערכים שנתגבשו בה ואשר אין אנו עושים די להנחילם לעם החדש ולדור הבא. עם הפסוק הראשון שהוצאתי מפי השתררה באולם דממת מוות - כאילו בבת אחת נעצרה נשימת הכל. אני מכיר היטב מניסיוני הממושך את הדממה הזאת - יש לי אוזן "לשמוע" אותה. היא מעידה הן על חשיבות הדברים הן על חשיבות הקהל. בה הפרס העליון לנואם. ובאמת היה הקהל מעולה ביותר ואילו הנושא היה מאוד "אסיר תודה". הרימותי על נס את התרומה הרוחנית והחברתית של התקופה הטרום-ממלכתית לעיצוב דמותה ותוכנה של המדינה - הדמוקרטיה החופשית, מסורת העזרה ההדדית, המשטר הציוני, הנאמנות הלאומית. פירטתי את הערכים המיוחדים שחושלו על רקע ההגנה-ההתנדבות, זאת אומרת מילוי חובה ללא תשלום; האלמוניות, זאת אומרת קיום מצוות ללא פירסום; האחווה הכללית תוך אי-התבלטות יתר של כל פרט ופרט; פשטות היחסים, תוך הכרה כי הכל מסתכנים במידה שווה. הדגשתי כיצד כללי נוהג שבאו לכתחילה כפויים על ידי המצב - כחשאיות, הקדשת הזמן הפנוי ללא פרס, הנכונות המתמדת, הפכו לערכים מוסריים וחברתיים נעלים ומתוך שלא לשמה קוימו לשמה. אמרתי בין השאר כי הצינעה חייבה וחינכה הן לצניעות הן לצֶנע. אמרתי משהו על דב מזה ועל אבנר מזה כמגלמי הערכים האלה באישיותם. אמרתי כי כשם שיאה לפרס על שם דב הוז להינתן לספר "ההגנה" התל-אביבי כן יאה לספר זה לזכות בפרס הנקרא על שם דב הוז. שילבתי בדברים הערכה קצרה לתרומתה המיוחדת של ת"א ומיפקדתה לעיצוב ארגון "ההגנה" הארצי. בהיותה הריכוז הגדול ביותר של כוח אדם ביישוב שימשה ת"א בית מדרש עיקרי לתורת הארגון ההגנתי השיטתי והאימון המפותח וכן שימשה מקור לתגבורת לחבלי ארץ אחרים ועל ידי כך סייעה לביסוס אחדותו הארצית של ארגון "ההגנה" ברחבי היישוב.

אבוש אם אמסור את כל השבחים הנמלצים ודברי התודה הנרגשים שהועתרו עלי מפי אנשים לעשרות: איך הצלחתי כה בקצרה לבטא את עיקר העיקרים שברוח הזמן ההוא, איך חדרתי לעומקו של עניין, איזה אמן של ביטוי הנני וכו' וכו'. האמת היא כי נאומי יצא הרבה יותר חשוב ונאה - הן עמוק יותר והן מחוטב יותר - ממה שהצלחתי למסור בחיפזון ותוך עייפות בסיכום דלעיל.

והפרס היקר ביותר שקיבלתי היה נוכחותה של תמיק באסיפה. היא באה, הילדה היקרה והאהובה שלי, חמדת נפשי, מורשת האהבה הזכה והחן האציל וטוהר הנפש של אחותי הקדושה. היא באה, יחד עם מוסיק בעלה, קצת באיחור, אבל בעוד מועד לשמוע דברי - נכנסו בצינעה והתיישבו בפינה רחוקה באולם. כשנפגשנו - לראשונה לאחר שובי מחו"ל - שאלתיה אם היא באה בכל שנה. אמרה לא, תמיד היא מוזמנת ומעולם לא נענתה, אך הפעם באה כדי לשמוע אותי. בינתיים ניטפל אלי א"ז בן ישי - איש. התרבות העברית של עיריית ת"א - והעתיר עלי תהילות ותשבוחות עקב תרגום היינה. קרא את היצירה שלוש פעמים. הן זו שירה ממש! לא מילל ולא פילל כי אני מסוגל למיבצע שכזה.

בצאתי שמעתי מישהו אומר לחברו: "איך זה לא רשמו נאום כזה? איך זה לא הקליטו?"

הלכתי עם תמיק אל עדה. מוסיק הוביל את חוה ויוסף לביתם וחזר אלינו. עדה לא הייתה בבית, כמובן, היא הלכה אל [חברתנו מנוער] איטה פקטורית [אלמנת הבוטנאי אלכסנדר אייג]! מצאנו רק את דליקה שעשתה לנו תה. ישבנו והפכנו בענייני משפחה ומנינו את הבנות ההרות ומצאנו כי מספרן שבע וסיפרתי על ביקורי בלונדון והוויכוח שהיה לי עם קובי וסיפרו על מכתבו ומוסיק אמר כי חיכה לשובי ועכשיו יענה לו. גם נתברר כי אפשר יש דירה פנויה על ידם בשביל קובי ורנה [החוזרים ארצה] ואמרתי כי אשאלם במיברק.

מוסיק הובילני לביתי ושניהם עלו לחדרי ונתתי למוסיק שני ספרים אנגליים שנתן לי קובי בשבילו. תמיק סיפרה כי תוך חיפושי עיסוק לעצמה שלא יוציאנה מהבית כל עוד הבנים קטנים התחילה מנסה כוחה בתרגום ונדמה לה כי תצליח. עודדתיה ויעצתי כי תקרא בספרות חדשה מובחרת, קודם כל בסיפורי יצחק שנהר. כן דיברתי על לבה כי תלמד לכתוב במכונה. ביקשתיה לשלוח לי דוגמה מעבודתה. אחרי שנסעו הלכתי לקיים מצוות ביקור שהובטח זה עידן לזילברלסטים [הנריק וסוניה]. הללו קיבלוני בהתלהבות. שניהם אנשים לא רעים. אני, ברגשיותי שאין לה תקנה, לא אוכל לשכוח כי אישה תססנית ובמקצת רעשנית זו היא נכדתו של יחיאל-מיכל פינס [ידיד יעקב שרתוק]. הצהירה באוזני כי מזמן שפרשתי פנה זיו המדינה בעיניה - אין זו אותה ארץ-ישראל אשר אהבה, כאילו נתמוטטו יסודות חייה ונפסלו ערכיה העיקריים. בלי משים נשרה מפיה ההגדרה שלי לב"ג - הוא אישיות, אך לא אדם (נְיֶה צֶ'לוֹבְיֶק! [ברוסית]) – איננו בעל, איננו אב, איננו אח ["גם לפולה, גם למשפחתו לא הקדיש שימת-לב רבה. הוא כמעט לא נפגש עם אחיותיו ואחיו" ("ב"ג" ג', ע' 1419 - מב"ז)]. דיברה בשצף קצף על עמוס בשל המשפט שסידר לעצמו והאסון שהמיט על עצמו, על הוריו, על משטרת ישראל, על בית המשפט עצמו. מה חשב - כי יבוא ויספר את סיפורו ויצא נקי וחסל? שכח מיהו [שמואל] תמיר ומהו "העולם הזה" וכיצד עט הציבור שלנו על כל סירכה ועל כל קורטוב רכילות וספק של חשד? סיפרה דברים מפי יקירות קרתא בת"א, נהגים ברחוב, כל מיני אנשים מן העם. נהג אחד אמר לה כי הייתה לו אמונה אחת תמימה, והיא ביושרו של המשפט הישראלי - עכשיו גם זו נתמוטטה. כך התרשם מאופן ניהול המשפט הזה, שיש בו לדעתו פנייה לטובת עמוס משום שהוא בן רה"מ.

בחצות שילחוני סוף סוף לחופשי ובאתי הביתה ורשמתי את יומן היום.

קרוב לשתיים טילפנתי למיברקה בירושלים לשאול אם יש מיברק בשבילי [מניו-יורק, על לידת יעל מ']. אַיִן.