יום א',  24/3/1957

 

קמתי ב-6.30 וב-7.45 יצאתי במכונית "סולל בונה" לת"א. אמש ירד על הכרמל ערפל כבד, בלילה טיפטף גשם ואילו הבוקר ניתכו מטרות עוז, כאילו שכח הקב"ה אלו כמויות מים עצומות כבר המטיר על הארץ הזאת השנה וניגש למלאכת הורדת הגשמים במרץ מחודש כמתחיל במצווה. נסענו בתוך הגשם הזועף כשמשני עברי הכביש טופחים השדות מהמים הרבים ומתכסים שלוליות ואגמים. אספנו חיילים וחיילות רטובים שבירכו על מזלם.

בדירה בת"א מצאתי הזמנה לוועדת חו"ב של המפלגה הערב ב-7 בירושלים, לשמוע דוח מפי ג"מ. המזכירות החליטה, כנראה, להתעלם מהתפטרותי ואין לי מנוס מלהנחיל להם אכזבה מחדש.

מת"א לירושלים שוב במכונית של ש"ב עם כל המזוודות שהבאתי מחו"ל. בדרך סרתי לחולון לבקר את הזקנים ההולכים ומצטמקים. לאחר שחזר סבא מבית החולים בעקבות החלמתו המופלאה הצליח לנפול מעל כיסאו בבית ולהיחבט קשה. סבתא ערה וזריזה ופעילה כתמיד אך גופה הולך ומתכמש והיא שואלת בחרדה מתי יחזרו הילדים מלונדון ומניו-יורק, שמא לא תאריך ימים לראותם פנים.

לירושלים הגעתי בדיוק בצהריים. ביצעתי כניסה חגיגית לדירתנו החדשה ברח' בלפור 19. התחילו חיים חדשים - במקום קומת קרקע שהתרגלנו אליה ברח' סמולנסקין וגם בבלפור 14, נצטרך להסתגל למעלֶה של 50 מדרגות עד הקומה השלישית. הנהג הרגיש היטב את הטעם בהעלותו את המזוודות הכבדות לגובה זה. את הדירה מצאתי נאה ונוחה עם כל צניעותה, אך החדר הגדול בוקה ומבוקה ולמראהו רפו ידי. התרשה לי תעסוקתי הדחוסה לטפל בסידור הספרים ובהצבת הרהיטים על מכונם? עם זה עשתה צפורה גדולות בימים הספורים שהיו ברשותה - חדרי השינה מסודרים וכן המטבח, כל הבגדים והלבנים וכלי המיטה וכל החרסינה וכלי המטבח סדורים בארונותיהם להפליא.

מצאתי בבית את (העוזרת) ציונה וכן את מיודעי (מנחם) ניימן, ראש מועצת בית שמש, עיירה זו אימצתי לי. קבעתי לו מועדה זו עוד לפני צאתי להולנד ואיחרתי אליה רק שתי דקות. מייד התיישבתי איתו לשמוע מפיו תינוי צרותיה ופגעיה של בית שמש, המיועדת לאכלס ולפרנס 25,000 נפש ולעת עתה אין פרנסתה אלא על ביח"ר "שמשון" למלט, והסוכנות דוחסת לתוכה עולים ומגישה להם רק עבודות דחק. ניימן הביא עמו רשימה של י"ד סעיפים. צימצמתיו בשלב זה לשלושה שקיבלתי על עצמי לברר אם אפשר לעשות משהו להחשת ביצועם, ואלה הם: בניין הקולנוע, התחלה כלשהי של חרושת חדשה ופתיחת מרפאה של "הדסה". קניתי לי "מפטיר" חדש, אך נתגרה בי היצר להוכיח כי יש לאל ידי להצעיד עניינים ממשיים קדימה.

לארוחת צהריים אצל ארתור וז'נט לוריא עם אורחים מארה"ב, עורך הרבעון "פוֹרֵיין אֶפֶרְס" [ענייני חוץ] המילטון פיש ארמסטרונג ורעייתו (צעירה ממנו ב-25 שנה) וכן וולטר איתן. את ארמסטרונג הכרתי בניו-יורק לפני כחמש שנים, כאשר הרציתי לפני "מועצת ענייני תבל" [ReIations Foriegn on Council] אשר הוא נשיאה. הזמנתיו אז לארץ - והוא בא, אם גם באיחור-מה. שוחחנו על ענייני מזה"ת, ארה"ב וישראל. ארתור ביקש להוכיח רעיון מעניין, והוא כי מסע סיני, עם כל הטענות שנשמעו נגדו, היה לברכה לארה"ב בהורידו קרן נאצר ובעודדו ארצות ערב מסוימות, נניח עיראק והלבנון, להזדהות ביתר עוז רוח עם המערב וארה"ב בראשו. ארמסטרונג היה תפוס מאוד בתהייה על גורלה של ירדן. אין לה כל תקומה כחטיבה מדינית וכלכלית בפני עצמה וסופה להתחלק בין שכנותיה. האם אז לא תנסה ישראל להזיז את גבולה המזרחי עד הנהר? היבעתי דעה זהירה כי כיוון שהמדינות הלוטשות עין על שטח ירדן מוכרחות להביא בחשבון - בייחוד לאור הניסיון של מסע סיני - כיבוש שארית פלשתינה על ידי ישראל במקרה אם יגשו לחלק את ירדן ביניהן, ומכיוון שפירוש הדבר התרחבות נוספת של ישראל על חשבון העולם הערבי - תמורה אשר בשום פנים אינן יכולות להתייחס אליה בשוויון נפש - לפיכך מסתבר כי הן תראינה עצמן חייבות לעשות הכל כדי לקיים את ירדן כמות שהיא עד עת מצוא ולא לדחוק את קץ החלוקה, ששכרן בה יצא בהפסדן. ארמסטרונג היה סבור, כי זוהי דרך מחשבה יותר מדי "statesmanlike" [מדינאית] משאפשר יהיה לבטוח בערבים כי יסגלוה לעצמם. הבעתי דעה שנייה והיא, כי אם יחריף המשבר הכלכלי בירדן עקב ביטול התמיכה הבריטית וחוסר הסיכוי לתשלום קבוע של תמיכה מקבילה מצד ארצות ערב אחרות - כי אז עשוי לבוא מועד בו יהיו הפלשתינאים שבירדן מעוניינים בהסדר עם ישראל על יסוד שלטון בית לחלק הערבי שממערב לירדן וזיקתו הכלכלית ההדוקה לישראל. אפשרות זו תשמש אתגר רציני לכושר המדינאות של ישראל - אם תנסה לפתור את הבעיה בכוח הזרוע, על ידי סיפוח צבאי, או תמצה את האפשרויות של מו"מ והסדר מדיני.

בשיחה פרטית עם הפ"א שאלתיו אם יהיה מוכן לפרסם ב"פורין אפרס" מאמר שלי, בשם מושאל, על בעיית יהודי בריה"מ. כן שאלתיו אם יוכל לציין לי שניים-שלושה ספרים אמריקנים שיצאו תוך השנתיים האחרונות שכדאי לדעתו לתרגמם לשפות אחרות, במקרה שלנו לעברית, אם משום היקפם העולמי או משום חשיבותם להבנת המתחולל בתוך ארה"ב. הבטיח לכתוב לי מניו-יורק בשני עניינים אלה.

אחה"צ ישבתי ארוכות על ניפוי הדואר העצום שהתגבב על שולחנות חדרי בימי היעדרי מירושלים. אחר כך באה רוחמה ומסרתי לה ערימה של ניירות מנופים וממוינים. אחר כך בא שמשון והתייעצתי איתו בענייני ע"ע ואם לעכב את הדפסת "אורות שכבו" עד שאוסיף פרק על וינגייט [פרק על אורד וינגייט לא הוסף (ר' מ"ש על א"ו ב"הידיד אורד וינגייט", הוצאת "מערכות" (סידרת "עיונים באתמול ובמחר"), 1968, 108 ע', ערך אברהם עקביה, ע' 31-15].

בא גיורא לשיחה ארוכה. פריט ראשון - "דבר". המצב בעניין זה הוא לבלתי נשוא והוא הולך ורע. למשטר [חיים] שוּרר אין תקנה. "דבר" מפסיד קוראים מיום ליום. הגירעון הולך וגדל. הזנחות על כל צעד ושעל, וכשטופחים אותן על פני ח"ש התגובה קנטרנית וסרבנית ואין תושייה. אין מנוס מניתוח, אפילו יעלה בקרָב. מוצע איש חדש - מועמדות מפתיעה לגמרי - [צבי] צור מהצבא (מיניה וביה מציין גיורא כי צור הוא המועמד הרציני היחיד לרמטכ"ל כיורשו של מ' דיין!). ההצעה היא של ש' פרס. צור מוכשר ביותר, צעיר ומלא מרץ, חבר נאמן של המפלגה.

לא גרסתי אמצאה משונה זו. אלף פעמים מוכשר ובעל מרץ, אבל הן הוא חסר כל "מיטען" וניסיון. איזו סמכות מוסרית תהיה לו בעיני אנשי המערכת, כולם ותיקים וברובם מתוסבכים? ואם הוא מוכשר צבאית עד להיות מועמד לרמטכ"ל, מה טעם יש לגזלו מצה"ל, דווקא אם הוא חבר מפלגה נאמן? לא הגענו לעמק השווה בעניין זה ורק אמרתי כי אקיים שיחה רצינית עם שורר.

העניין השני - "ידיעות אחרונות". שוב אותם 50% של המניות שבידי צבי לבון, זאת אומרת לא בידיו ממש אלא על שמו של אחד [אריה] ספקטור, אלא צבי טוען שוב, כפי שטען זה שנים, כי אפשר להעבירן על שמו ואז יהא בעל בית על "מחצית העיתון". להכריע מראש נגד המשפחה [האחים אלכסנדר, נח וראובן מוזס] ו[הרצל] רוזנבלום אין כל אפשרות, אבל אפשר ואפשר להכניס איש שיטביע על העיתון גם את חותמו ויתכתש יום יום עם רוזנבלום ולפעמים גם יכריע נגדו. יש רק איש אחד שיתקבל שם בכבוד ושיוכל לרכוש לעצמו מעמד וזהו [בנימין] אליאב. יש רק איש אחד שיוכל להשפיע על אליאב להיכנס לתוך קן-שרצים זה והוא מ"ש. מה אומר מ"ש?

שוב הצעה יוצאת דופן. המפלגה נתונה בהיסטריה של חוסר ישע והיא מטפסת על קירות חלקים להיחלץ מהמצר. רוזנבלום הוא בריון מדיני וכסתם אדם הריהו בלתי מאוזן ובלתי מרוסן להמאיר. לדון איש יקר ומחונן כאליאב לשותפות לוחמת איתו הרי זו אכזריות מתעללת. אבל רתיעה מניסיון זה פירושה מסקנה סופית כי אנו מפקירים עמדה זו לחלוטין וזה במצב של אוזלת יד גמורה מצידנו בשדה העיתונות העממית ונוכח עלייתם הבלתי פוסקת והשתוללותם הגוברת הן של "מעריב" הן של "ידיעות אחרונות". בלב כבד הסכמתי כי יש לעשות מאמץ להביא את אליאב עצמו לידי הבנת העניין. העירותי כי "הסגרת" אליאב ל"ידיעות" פירושה הוצאתו מ"דבר" - עם החלשה נוספת וניכרת של עיתוננו זה.

לבסוף פתח גיורא בעניין התפטרותי מוועדת חו"ב של המפלגה והחל מפציר בי כי אבטלנה ואבוא לישיבה שנועדה להערב. עניתי שלילית והיבעתי תמיהה על גיורא שאינו מבין רצינות העניין לדידי. אמר כי אין כל סמיכות בין התמרמרותי על ב"ג עקב דבריו בגבעת חיים לבין בעיית ועדת חו"ב. עניתי כי יש כל הסמיכות שבעולם. כל אופן הטיפול במדיניות חוץ נסתאב בעיני והיה לי לזרא. קצה נפשי בסוגיה זו ואין לי כל יכולת נפשית לטפל בה. ב"ג הוכיח כי הוא מסוגל לדיווח כוזב - אם ביודעים או בלא יודעים - אבל גם אם מוכיחים אותו על פניו אין הוא נסוג אלא מחזיק בגירסתו המסולפת. לאחר ניסיון זה אין לי כל אמון בדיווחו ואיני רוצה על ידי השתתפותי לתת לו אישור מוסרי. התפטרותי היא מעשה של מחאה. נוכחתי כי לא די בדיבור, יש לעשות צעד שהרושם שלו יהיה מתמיד. גיורא העיר כי העניין אינו אישי ואינו רק ביני לבין ב"ג אלא יש לדבר אופי והד ציבורי. אמרתי ודאי, אני יודע כי אני מכביד בזה על החברים, זוהי כוונתי. המחאה אינה רק נגד ב"ג - המחאה היא נגד החברים. הם ישבו ושתקו. שאול דיבר, גם אשכול אמר משהו, אחרים לא הוציאו הגה. אבל גם שאול לא אמר לב"ג בפניו כי הגירסה שלו אינה אמיתית. הוא רק טען כי אסור היה לו, לב"ג, לדבר כפי שדיבר. את עלבון האמת הוא לא תבע. רק אני עשיתי זאת - אני, הנוגע בדבר. החברים פוחדים לאמר לב"ג את האמת בפניו. אני מתעב את הפחד הזה שהשתרר בחיינו. אין לי אמון בחברים שאינם מעזים לומר את האמת. אין לי כבוד אליהם. לא חשובה לי הבעת דעתם שאינה כנה, אלא כפותה על ידי פחד. אין לי מה לשבת במסיבתם לדיון על מדיניות. גיורא לא ענה. בינתיים הופיע שאול, שבא לירושלים במיוחד למען הישיבה. שאל אם אני הולך. אמרתי לא. שניהם הלכו.

ארוחת ערב אכלתי אצל דודיק ומירה. הגיע גם חיים מחמדיה. סיפרתי ארוכות על נסיעתי ועל פגישתי עם הילדים בלונדון ועל הוויכוחים עם קובי ועל בעיותי ב"עם עובד" ועל התפטרותי מוועדת חו"ב ועד לשיחתי הערב עם גיורא ועד בכלל.

בלילה כתבתי יומן.