"1954"
מס' מאמר  30

לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית

 

יוסי שריד

 

קטעים נבחרים מתוך הפרק "1954" בספרו של שריד "לפיכך התכנסנו", שגיבורו משה שרת

 

ידיעות ספרים, מרס 2008

 

סוף הקיץ עכשיו, וגם הסתיו שלי מתחיל, ועוד מעט חורף. אתמול הורכבה הממשלה החדשה - אלוהים חזר, בן-גוריון חזר. אני אומנם ממשיך בתפקידי כשר חוץ, התפקיד הנצחי שלי, אבל אני חשוב כמת. אין לי אשליות. איני משלה את עצמי בדבר מעמדי, ואיני משלה את עצמי בדבר ארצי שמנפצת לי את כל חלומותיי. היא משתנה לנגד עיניי עד ללא הכר, וקשה לי מאוד לזהות אותה. רק לפני שש שנים נולדה, וכבר היא מגלה סימנים ראשונים של סניליות, סניליות מדעת, ואינה אחראית עוד למעשיה. היא מסכנת את עצמה במו ידיה, במו החלטותיה, ולו הייתה סתם מדינה, עוד מדינה אחת רגילה, ייתכן מאוד שהיו מאשפזים אותה כדי להגן עליה מפני עצמה. האם למדינה הזאת התפללתי?

 

עכשיו אני כאן, משתדל להתגבר על תחושת הבדידות והנבגדות - איך נעזבתי לנפשי, איך נותרתי בודד במערכה - מנסה להתגבר ולא מצליח. שרים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. ולא איכפת לי שיגידו שאני שטוף ברחמים עצמיים. לא על עצמי אני מרחם.

 

בן-גוריון הוא אלוהיהם. מלכתחילה הוא לא רצה בי כיורשו, וליתר דיוק כממלא מקומו, הרי כל מי שיושב על כיסאו הוא בסך הכול ממלא המקום. הוא רצה באשכול, כי לאשכול לא הייתה השקפת עולם מגובשת בענייני מלחמה ושלום, והוא ילך עם הרוח, הרוח הרעה שמבעתת את הארץ. המפלגה דחתה את המלצתו והעדיפה אותי, והוא לא יכול היה לסבול שממרים את פיו. הוא הקיף אותי בעושי דברו והפקיר אותי בשדה מוקשים. את פנחס לבון מינה לשר הביטחון, את משה דיין מינה לרמטכ"ל, שמעון פרס ליווה אותי כצל אדונו, והוא עצמו ישב לו במדבר ונתן הוראות מאחורי גבי; קשר קשרו נגדי.

 

יותר משהאויב היה אויב, אני הייתי אויבם. התנגדתי בתוקף לכמה וכמה פעולות תגמול והתנגדתי למלחמת מנע שאמורה לסכל התחזקות צבאית של מצרים. המלחמה הזאת עוד תבוא, היא מחכה לנו מעבר לפינה, גם אם תתמהמה בוא תבוא, הם לא יניחו לה לחמוק מידיהם. עכשיו הדרך פנויה, סולקתי, והמרחק למלחמה הבאה התקצר; ככל שאתאמץ למנוע אותה, אעלה חרס; הכלים כבר נשברו.

 

בכל השנה הארורה הזאת חיפשתי בנרות סימנים ליישוב הדעת, לחוכמה, למוח היהודי המפורסם, חיפשתי ומצאתי סימן אחד בלבד: ישראל השיגה תיקו עם ברית-המועצות החזקה באליפות העולם בשחמט.

 

את אשר יגורתי מכול, בא לי בחודש יולי. בחומר המודיעין שנערם על שולחני, השגחתי בידיעה על שורה של חבלות בקהיר ובאלכסנדריה. לא העליתי בדעתי שידנו הייתה במעל; מה פתאום, מה בצע שננהג כגרועים שבטרוריסטים? רק בהדרגה, טיפין-טיפין, נחשפה לנגד עיניי פרשה מעוררת זוועה ופלצות, שעדיין לא נחשפה במלואה, ואין לי ספק שהיא תמשיך להרעיש את הארץ שנים רבות; רבים יהיו קורבנותיה. המטורפים של הביטחון, של המודיעין, הפעילו במצרים רשת חבלה של יהודים מקומיים.

 

אין ויכוח שלא אני נתתי את ההוראה. איש לא יחשוד בי בליקוי מאורות. אולי לבון הוא שנתן את ההוראה ואולי לא הוא. אפשר שגם אותו סובבו בכחש, ואפשר שלעולם לא נדע אל נכון. אולי בן-גוריון עצמו ידע משהו, שמע משהו, ואם יום אחד הוא יתבע ועדת חקירה, יתבע בתוקף אופייני, זאת תהיה העדות למעורבותו, לרחצה בניקיון כפיו. איני חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אך גם איני חסיד שוטה, וכבר היו דברים מטורפים מעולם.

 

מלכתחילה לא היה לי סיכוי כראש ממשלה, כששועלים קטנים וגדולים מחבלים כרמים, כאילו היו כרמים משפחתיים שלי שקיבלתי בירושה, ולא היו כרמי האומה כולה; ובראש השועלים האריה הזקן שעוד כוחו במותניו, הארי שבחבורה. איזה סיכוי היה לי, ולא, לא הייתי צריך לקבל עליי את התפקיד האבוד מראש, שגיתי, מיקח טעות.

 

מדינת ישראל מועדת היום לפורענות של חונטה יותר מכפי שהייתה מעודה - והיא כמעט לא הספיקה להיות. ישראל נשארה מדינה בדרך, ודרכה אבדה.

 

עיניי פקוחות לרווחה, ואני רואה את המציאות נכוחה. אני רואה את העולם ואני רואה את האזור כולו. אופקיי רחבים. ואני יודע שעתידנו תלוי גם במה שיאמרו הגויים ולא רק במה שיעשו היהודים. לא לנצח נוכל לחיות כאן על חרבנו, לא לנצח תאכל. איני יכול לדרוש מכולם שיהיה להם, כמוני, ניסיון של חיי נער בכפר ערבי, כדי להיווכח שערבים הם בני אדם, יש להם מוח, היגיון וכבוד ורגש אנושי, ויצר וכושר הזדעזעות. את כל זה כתבתי ביומני ואיני מחדש כאן דבר. ועוד כתבתי ביומן  שלא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן בלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית, ולשתי אלה איני מסוגל. אני אשקול סיכונים ולא אקפוץ להרפתקה. אני אזהר ולא אספסר בגורל. אין כאן ענווה או גנדור - זוהי הודאה במיגבלות וקבלת דינן. המדינה מובלת בדרך שאינה שלי. העניינים הרחיקו לכת. נקבעו עובדות ניצחות והוקנו מושגי יסוד אשר אין להם תקנה בדור הזה, ואילו הדור הבא ממילא אינו שלי.

 

את כל זה כבר כתבתי, ולא כתבתי את הכל; ועכשיו אכתוב: בן-גוריון הוא אדם מסוכן, וגדולה ממנו הסכנה הטמונה במורשתו, שביום מן הימים תיפול בידי יורשיו, בידי הדיאדוכים שלו. מורשת בן-גוריון היא מורשת של התפשטות, של כיבושי שטח, של ג'יהאד, מורשת של אנחנו ואפסנו עוד, של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, והיא מכתיבה אסון.

 

ועוד יבוא יום נקם ושילם, יום נקמתי. מנוי וגמור אתי להציל את המדינה מיד החונטה, וגם אם אשב על כיסא גלגלים, ויגלגלו אותי אל הבמה, ואשמיע את דבריי. זאת תהיה נקמתי הקטנה.

 

נקמתי הגדולה באמת תבוא בעוד כמה עשרות שנים - אני כבר מת מזמן וצוואתי חיה, ופתאום יתברר שקמו לי יורשים, תלמידים, וממשיכי דרכי רבים מממשיכי דרכו.

 

הערת עורך האתר: השורות המודגשות מצוטטות מתוך משה שרת, "יומן אישי".