נבואת המדינה היהודית והתגשמותה: 1949-1941
מק"ט
3044צ
מחבר/עורך
עמיצור אילן
title
נבואת המדינה היהודית והתגשמותה: 1949-1941
שנת הוצאה
1985
נושאים
מתוך: הציונות י׳, תשמ״ה
מילות מפתח
נבואת, התגשמותה
תוכן

 

 

א

 

הצלחתה של התנועה הציונית בשנים 1949-1948 לממש את שאיפותיה ולהקים במרבית שטחה של ארץ-ישראל המערבית מדינה יהודית ריבונית, הייתה סנסציה היסטורית. גם אם ניקח בחשבון, שמאורע זה שייך מבחינה טיפולוגית לתחום תולדותיהן של תנועות לאומיות בעת החדשה, תחום השזור ממילא יסוד חזק של דרמה והפתעה, עדיין בולטת ההפתעה הציונית בין שאר ההפתעות. אחד הגילויים של ממד ההפתעה היא העובדה, ששום מומחה, מדינאי או היסטוריון, שלא היה ציוני, לא האמין בסוף מלחמת-העולם השנייה, כי הקמת מדינה יהודית, במרבית או בכל שטח ארץ-ישראל, היא בגדר אפשרות. מדינאים אוהדי הציונות, אשר דחפו תחילה בכיוון כזה - כגון צ׳רצ׳יל, רוזוולט, סמאטס, מנהיגי הלייבור הבריטי ואחרים - התייאשו ממנו במהלך המלחמה.

מול תופעה זו בולט ייחודם של המדינאים הציוניים היותר בולטים, אשר ״ידעו׳׳ והיו משוכנעים, כי בתום המלחמה ״הכרח״ הוא שתקום מדינה יהודית תחת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. לא רק עצם התרחשותו של המאורע ההיסטורי היא איפוא בחזקת הפתעה רבתי, אלא התגשמות תחזיותיהם של הציונים על רקע הדיכוטומיה, כביכול, שבין ההערכות הציוניות והלא-ציוניות.

יסוד ההפתעה העיקרי בהיסטוריה של תנועות לאומיות, בעיקר עד מלחמת-העולם השנייה, היה האופן שבו עלה בידן להתגבר על מכשולים, אשר בשעתו נראו בלתי עבירים. כך גם במקרה שלפנינו. ערב מלחמת-העולם השנייה, ועוד יותר בשנותיה הראשונות, נראו סיכויי הציונות להגשים את מטרותיה אפסיים.

לא רק הצירוף של הגבלות ״הספר הלבן״ הבריטי - אשר הבטיח לכונן מקץ עשר שנים שלי היעדר עלייה והתיישבות יהודית מדינה עצמאית בשליטה ערבית - עם השתלטות הנאציזם על אירופה נראה כמרחיק את החלום הציוני,

אלא גם הלגיטימציה הפוחתת של עצם התביעות הציוניות, בהשוואה לתביעות הערביות.

התמסדות זכות ההגדרה העצמית של לאומים במשפט הבינלאומי הפכה תוך זמן קצר ממסייע למכשול בפני הציונות. שכן המקרה יוצא הדופן של הציונות כמו נפל בתווך

בין התפיסה הקולוניאלית, שהלגיטימציה שלה נמצאה בנסיגה,

ובין התפיסה הריבונית-לאומית האבסולוטית, שהעניקה עדיפות משפטית לאותן קבוצות באוכלוסייה ש׳׳מקדמת דנא״ היוו רוב באותה טריטוריה.

מתנגדי הציונות מנקודות-ראות מדינית, אסטרטגית או רגשית, עשו שימוש נפרץ בנימוק הלגיטימציה, ואילו אוהדיה, כגון צ׳רצ׳יל, רוזוולט וסמאטס, עמדו נבוכים: מול שאיפתם לסייע לעם היהודי לשקם את מעמדו בארץ, שהזכויות שלו עליה התבססו על זיכרון קולקטיבי בן אלפי שנים, על הבטחה אלוקית-תנכית ועל הצהרת בלפור, ששום בריטי לא יכול היה להסביר לאחר מעשה מדוע בעצם ניתנה - נופפו לנגד עיניהם ב-14 העיקרים של הנשיא וילסון ובעקרונות המגילה האטלנטית, שהם עצמם חיברו. אומנם, תמיד נותר הרעיון הגואל של חלוקת ארץ-ישראל בין שני בעלי-הדין, אולם כל מי שניסו וחזרו וניסו בעקשנות לבצע חלוקה כזו הלכה למעשה בדרך, שתהיה מוסכמת על הצדדים, או לפחות שלא תגרור מלחמה כוללת ביניהם, מיהרו להיווכח כי ארץ-ישראל היא כה קטנה, ושאיפותיהם של הצדדים היריבים בה כה תופסות מרובה, עד שאין שום דרך להתוות את גבולותיה של חלוקה בת-מימוש.

התבוננות בנסיבות שבהן הושמעו הנבואות הציוניות אודות מדינה יהודית מגדילות את הפליאה. ביטוי מפורש של ביטחון בהקמתה אחרי המלחמה, מלווה בהנמקות ״רציונליות״, החל להופיע בקיץ וסתיו 1941, כשברית-המועצות עדיין החזיקה מעמד רק בדי עמל אל מול הפלישה הנאצית, וכשהנשיא רוזוולט עדיין נאבק נואשות, בתקופה שלפני פרל הארבור, לגרור ציבור וקונגרס בדלניים אל תוך מעורבות גדולה יותר לצד בריטניה. רק למעלה משנה לאחר מכן נודעה משמעות ״הפתרון הסופי״ הנאצי, ורק מקץ שנה נוספת היה ברור לא רק כי בנות-הברית אומנם ינצחו במלחמה, אלא גם שבכוונתן להכניע את מעצמות הציר עד גמירא, ולא להגיע איתן לשום פשרה מדינית. בארץ-ישראל נפסקה העלייה היהודית כמעט לחלוטין, פחות בשל משטר ״הספר הלבן״ ויותר משום שאירופה נסגרה הרמטית, אין יוצא ואין בא. ממשלת בריטניה עדיין חככה בינה לבינה האם להתחיל במימוש הפרק הקונסטיטוציוני של ״הספר הלבן״, או לדחותו עד לאחר המלחמה.

והנה, בניגוד להערכות מומחים, בסמיכות יוצאת דופן לשואה דמוגראפית, שחיסלה את המאגר העיקרי בכוח של עלייה לארץ-ישראל, מבלי שבריטניה תבטל אי-פעם עד מאי 1948 את ״הספר הלבן״, ואף מבלי - זאת אנו יודעים עתה - שאיזושהי מעצמה, כולל ארצות-הברית, תאמץ ביודעין מדיניות עקבית של תמיכה בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל - מדינה כזו התממשה אחרי המלחמה.

התברר, כי השמדת שישה מיליון יהודים בכל-זאת הותירה לעם היהודי ולציונות גייסות רעננים מחוץ לאירופה, שהשואה נטעה בהם נחישות ההחלטה, שלא נמצאה בקרבם קודם לכן, לממש את השאיפות הציוניות.

התברר, כי רגש החמלה וההזדהות עם אסונו של העם היהודי הקהה, לפחות לזמן-מה, את הנימוקים הלגיטימיים נגד הציונות בקרב ממשלותיהן של המעצמות שניצחו במלחמה.

התברר כי ״הספר הלבן״ עצמו, שהפרק הקונסטיטוציוני שלו הוקפא, סייע ליישוב בארץ-ישראל להכין את חבריו למאבקים ההתיישבותיים, הצבאיים, המדיניים, ולמתח הנפשי שנכונו לו אחרי המלחמה. הייתה זו התפתחות דיאלקטית שמעבר למה שתבונת-אנוש יכולה לחזות.

קוצר הראות האנושי לגבי מאורעות היסטוריים עתידיים אינו בחזקת חידוש; התמיהה היא בנוגע להצלחתם של המנהיגים הציונים לחדור, כביכול, אל נבכי הערפל של העתיד ובכל-זאת ״לדעת״ מה יקרה.

מטרת הדברים הבאים היא לבחון

את תוכנן הספציפי של אותן תחזיות ציוניות,

את פשר השוני בינן לבין תחזיותיהם של לא -ציונים,

ולעמוד על הקשר והדמיון בין מה שנחזה לבין מה שהתממש.

 

ב

 

הנימוק הרציונלי העיקרי מאחורי נבואת הגאולה הציונית הייתה תיאוריית הקטסטרופה, עליה התחנכו דורות של ציונים. חסידי תפיסה זו (ומי לא נתפס לה בעת מצוקה לישראל) גרסו, כי דווקא משום שבמלחמה גדלה צרת היהודים, יאלץ האסון את המעצמות המנצחות לטפל בבעיה היהודית באורח רדיקלי. מאחר שהציונים הדחיקו כל מחשבה בדבר ניצחון אפשרי של מעצמות הציר, או של פשרה עולמית איתן, הם העריכו כי בעקבות הניצחון ייחלשו הנסיבות הבינלאומיות שאילצו את בריטניה לאמץ את ״הספר הלבן״; כמו כן, קיוו, יצטרף לחץ בינלאומי, בעיקר אמריקני, לטובת הציונות. אם בנוסף לכך ישכיל העם היהודי למצות מתוך עצמו פעולה בינלאומית מלוכדת, תיעתר לו בריטניה, ויימצאו המקורות הבינלאומיים הדרושים למבצע מהיר ורב היקף כזה.

טיעון זה היווה למשל נימוק מרכזי בוויכוח שניהל דוד בן-גוריון עם כמה מעמיתיו הספקנים בהנהלת הסוכנות ובוועד-הפועל הציוני המצומצם באביב ובקיץ 1941. בהציגו לפני חוגים אלה מסמך מפרי-עטו, בשם ״קווים למדיניות הציונית״, אשר על אדניו נוסדה אחר-כך ״תוכנית בילטמור״, קבע:

״צרתנו בעולם גדלה והולכת. אולם כוח הציונות נובע מגודל צרת היהודים [...] זהו כל [העניין] הציוני״.[1]

כשנה לאחר מכן ביטא הרב הרפורמי אבא הילל סילבר מקליבלנד, אוהיו, בטיוטה לנאום שהכין, הגיגים דומים:

״תמיד האמנתי כי לכשיינעלו כל השערים, או אז תפתח יד הגורל את שערי ארץ-ישראל ותקום בה מדינה יהודית״.[2]

אפילו הד״ר וייצמן, איש מדעי-הטבע, שחסידיו קילסוהו כ״ריאליסט״ לעילא, לא היסס בסתיו 1941 להגות תסריט עתידני מפורש של גאולה, בביטחון של קורא נסתרות בכף-היד. התסריט הוייצמני חשוב במיוחד, שכן על יסודותיו נוסדו מרבית התסריטים האחרים, שכתבו מנהיגים ציוניים, גם כאלה שחלקו על וייצמן. וייצמן ״שיער״, כי במלחמה יסבול העם היהודי ״אבידות כבדות״. הכוח-המדמה ה״ריאליסטי״ שלו לא עמד לו לשער את היקפו של ״הפתרון הסופי״ הנאצי, והוא דיבר על כמיליון הרוגים. עניין אותו גורלם של הנותרים, אך בעיקר של אלה, שלא יעלה בידם לשקם את מעמדם אחרי המלחמה. וייצמן נעזר בתחזית דמוגראפית, שהכין בר סמכא, ההיסטוריון לואיס ב. נמייר, אחד מעוזריו הקרובים.

תחזיתו של נמייר, שלאחר שהוגשה לוייצמן גם פורסמה כמסה, הניחה כי ברית-המועצות תנצח את גרמניה, ובמקרה כזה ישוב גבולה של פולין לקו קרזון, שהיום הוא אומנם גבולה של פולין עם ברית-המועצות. בדרך זו ייכללו ממיליון עד שני מיליון מיהודי פולין בתחומי רוסיה, התפתחות שלדעת נמייר תהיה רק

״חלק מהזזת אוכלוסיות רחבה, שתיעשה לאחר המלחמה לצורכי הסדרים מדיניים״.

וייצמן לא חשש לגורל יהודים אלה, או, להבדיל, לגורל כל היהודים שימשיכו לגור במערב אירופה או בארצות שמעבר לים. אדרבה, הוא חזה ״מדיניות הגירה יותר ליבראלית״ מצד אותן ארצות, שבהן ייהנו ׳היהודים ״לפחות מביטחון פיסי״. אולם לאחר כל החישובים, לדעת וייצמן ונמייר, יישארו ״שניים עד שלושה מיליון פליטים יהודים״, שלא יהיה להם לאן ללכת לבד מלארץ-ישראל; בעייתם תרבוץ על מצפונם וסדר-יומם של האחראים להסדרי-השלום, והלחץ ״יקל״ על הבריטים את ההכרעה לשנות את מדיניותם בארץ-ישראל. בעשותו שימוש חדש במושג המיוסר ״כושר הקליטה הכלכלי של ארץ-ישראל״, קבע וייצמן, כי ניתן יהיה לקלוט את הפליטים בארץ-ישראל בקצב של מאה אלף, שנה אחר שנה.

מכאן ואילך התפתחה ההנמקה בסדר הבא: הנסיבות החדשות ישנו לחלוטין את אופיו ותפקודיו של המנדט. הבריטים לא ירצו ולא יוכלו לנהל את התהליך המורכב של עלייה, קליטה ויצירת מקורות פרנסה עבור עליית ההמונים. יידרשו שיטות חדשות, והבריטים עצמם יהיו מעוניינים להעביר יותר ויותר סמכויות מנהליות לידי המוסדות הציוניים.

״זה״, סיים וייצמן, ״מכל בחינה מעשית פירושו מדינה״.[3]

תחזית שלושת-מיליוני הפליטים מיהרה להתאזרח בתנועה הציונית, אולם לא מחוצה לה, ובכך ניתן להסביר חלק מן השוני, שבין התחזיות המדיניות. אולם הציונים עצמם לא טרחו לבדוק את ההנחות שעליהן נוסדה תחזית זו. לימים, משהתעורר בקרבם ויכוח בין ״מקסימליסטים״ ו״ריאליסטים״, הוא נסב על המסקנות ולא על ההנחות. אלה שלא יכלו להשלים עם קצב העלייה, שהציע וייצמן (משום שמאות אלפי פליטים לא יהיו מוכנים לשבת שנים כה רבות ולחכות לתורם לעלייה) פשוט הוסיפו סִפרה: במקום מאות אלפים החל בן-גוריון מדבר על ״מיליונים בתוך זמן קצר...״. בהביאו כדוגמה לאפשרות כזו את חילופי האוכלוסיות בין יוון לתורכיה.[4] היסוד הסוריאליסטי שבתחזית הלך וגבר בשנים הבאות, כשכבר נודע מה אירע ליהודי אירופה. במהלך 1944, ואפילו בראשית 1945, עדיין דיבר בן-גוריון על ״מיליונים״ או ״לפחות מיליון״; הוא היה משוכנע, שאוניות, במקום ״להירקב בנמלים אמריקניים״, יסיעו את הפליטים לארץ-ישראל, ואלה ישוכנו תחילה בערי-אוהלים גדולות, שיוקמו ליד ריכוזי האוכלוסייה היהודית, תוך גיוס ״250 מיליון לירות בערך שמלפני המלחמה״ מבין המעצמות המנצחות.[5] הוא לא הקל ראש בקשיים, אך הציג מולם את היתרון המוחץ:

״אריינכאפען מיליון [...] וכשאלה יהיו שלנו - הסכסוך עם הערבים נגמר!״[6]

לתיאוריית מיליוני הפליטים צורפו תיאוריות נוספות. אחת מהן דיברה על ״קוניוקטורה לטובתנו״ בארצות-הברית, שתגרום למעצמה זו - ובן-גוריון שיער נכונה, כי כוחה ביחס לבריטניה יגדל - ללחוץ על בריטניה לטובת הפתרון הציוני:

״יש קנוניה שלא נאמרה״, הסביר לחברי הנהלת הסוכנות במאי 1944, ״בין היהודים ודעת-הקהל האמריקאית ובין ממשלת אמריקה [...] שהיהודים לא יעוררו את שאלת פתיחת שערי אמריקה בפני יהודים, ובשכר זה תעזור לנו ממשלת אמריקה בשאלת ארץ-ישראל[7]

אבל עשוי להיווצר מצב, ומכך חשש בן-גוריון יותר מכל, בו רוזוולט ילחץ על בריטניה ויכריח אותה

״לתת רישיונות עלייה לשלושה מיליוני יהודים במרוצת שנה-שנתיים [...] וכאן לא נהיה מוכנים לקלוט אותם״.[8]

הרוצה יתהה מדוע שום מנהיג ציוני באותן שנים לא שאל - ואם שאל דחוהו בקש - מניין נובע דווקא מספר של ״3-2 מיליון״ פליטים? הרי לפחות בשנים 1942-1941, כשאופיה של מדיניות הנאצים כלפי היהודים טרם נודע, ניתן היה גם להיות ״אופטימי״ יותר, ולחזות חמישה מיליון פליטים ... ומדוע לא מיהר המספר להצטמק בשנת 1944, כשהמצב בשטחי הכיבוש הנאצי כבר נודע? מדוע עד עצם פרסום תביעתו של הנשיא טרומן מראש-ממשלת בריטניה בסתיו 1945, שיינתן למאה אלף עקורים יהודים לעלות לארץ-ישראל, לא טרח אף מדינאי ציוני להנמיך את מספר הפליטים (בתחזיות) לכדי מאתיים אלף או כדומה, שהוא המספר הנכון של המועמדים לעלייה, שנותרו במערב-אירופה בשנים 1946-1947? ומניין שאחרי המלחמה לא יתחדש האינטרס הבריטי בפיוס הערבים? ומדוע שהמעצמות הגדולות לא יעמדו דווקא על כך, שהפליטים היהודים ישובו וייקלטו בארצות מוצאם? ונניח אפילו שהבריטים ייאותו לחדש את העלייה בממדים שנחזו, ואפילו יסכימו להרחיב את סמכויותיה של הנהלת הסוכנות בניהול פרויקט אמיגרנטי שמבחינת קצבו אמור היה להיות הגדול בהיסטוריה - מדוע ייאותו לוותר באותו הקשר גם על ניהול המנדט כולו, שעה שתחתיו חיו גם למעלה ממיליון ערבים, שעל רווחתם, שלומם ורצונם הטוב של בני-עמם בארצות אחרות ראו עצמם הבריטים מופקדים?

ההסבר האחד לאופיה ולתוכנה של ההנמקה הציונית הוא הנחת המבוקש. ״שניים-שלושה מיליון״, ודפוסי התנהגות מסוימים מצד מעצמות המערב תאמו תקוות ציוניות בעלות אופי משיחי, שנועדו למנוע נפילה לייאוש המר, שהתבקש מן הנסיבות. מאחר שבעלי התחזיות ראו עצמם אנשים רציונליים, תרו אחר נימוקים, שיסייעו לתקוותיהם להיראות כמבוססות ומעוגנות במציאות.

 

ג

 

נבחן עתה את הצעדים המעשיים, שנקטו אותם מדינאים למימוש תחזיותיהם. מאחר שהציונות הייתה רחוקה מלפעול כגוף מלוכד בעל תוכנית אופרטיבית ומטה פעולה אחד, אלא פעלה באורח מבוזר, נבחן את הנושא מנקודת-המבט של היוזמים העיקריים במדיניות הציונית.

נפתח בוייצמן, שהשפעתו באותן שנים נמצאה אומנם בירידה - וכמסתבר מאורח פעולתו, גם כושר שיפוטו לא עמד בשיאו - אולם מבחינת מעמדו הבינלאומי טרם קם לו מתחרה. באותן שנים מופיע וייצמן כמהופנט על-ידי הישגיו בעבר, וכמבקש לחזור עליהם.

כשם שהפיק את הצהרת בלפור מידי לויד-ג׳ורג׳ ב-1917, כן ביקש להפיק מצ׳רצ׳יל החלטה על הקמת מדינה יהודית;

וכשם שתמרן בשנת 1930 לסיכולו של ״הספר הלבן״ של פאספילד, כן ביקש עתה לשתק את ״הספר הלבן״ של 1939.

הוא היה עייף מכדי שישנה ממנהגו לפעול כדיפלומט סולן, למרות שבמרכזים הציוניים של ארץ-ישראל וארצות-הברית עלו מנהיגים שביקשו, כי יתאם איתם את מדיניותו ויתחשב בעצתם. הוא התחמק מכך. עתה, יותר מאי פעם, היה משוכנע כי דרך-המלך להשגת פריצה ציונית היא דיפלומטיית-צמרת חשאית, בכיכובו. לא רק את עוזריו בגרייט ראסל סטריט בלונדון הזין בפירורי-מידע בלבד; גם בארצות-הברית, מקום בו העילית הפוליטית נותרה עבורו terra incognita, לא הבהיר למנהיגים הציונים מה בדיוק הוא מבקש להשיג בבית הלבן.

התמיהה והאירוניה גוברות משמתברר מה היה הסוד הכמוס שוייצמן העלים מעמיתיו (ואם כבר גילה את אוזנם - לא ביקש מהם סיוע): היה זה הניסיון לרתום את רוזוולט, בעזרתו של צ׳רצ׳יל, להפעלת לחץ על מלך ערב הסעודית, שיסכים להקמת מדינה יהודית. וייצמן לא פקפק לרגע בכך, שראשי שתי המעצמות הגדולות דוברות-האנגלית תומכים ברעיון המדינה היהודית, ומאחר שכך - והן שניהם אמרו לו זאת במו פיהם - פשיטא שיוכלו לסדר זאת במסגרת הסדרי אחר-המלחמה. שני ״הגדולים״ אינם נזקקים לשכנוע, סבר, אלא לתזכורת ולעצה גרידא. תפקיד זה יעד לעצמו, ולעצמו בלבד. מתפיסה זו עולה תוכניתו: להביא את שני ראשי המעצמות לכך, שלקראת סיום המלחמה

״ידברו בתקיפות אל הערבים, ויאמרו להם, חד וחלק, שלדעתם צודקות התביעות הציוניות [...] ועליה לדאוג לכך שיתגשמו [...] מבלי שהדבר יפגע בזכויות הערבים״.[9]

אולם סבלנותו לא עמדה לו לחכות עד סמוך לסוף המלחמה - או שמא סבר כבר בשלהי 1942 כי זו קרובה לסופה? עובדה היא, שלאחר אוקטובר 1942 החל חותר בחריצות לסנן את רעיונותיו לבית הלבן ואל מחלקת המדינה. שר-החוץ-קורדל האל היה מחוץ להישג ידו,, אולם סגנו, סמנר ולס, בעל הקשרים המיוחדים עם רוזוולט, והגברת הראשונה של הבית הלבן, אלינור, סייעו לו להכין את הנשיא לשיחה הידועה, שהתממשה ב-11 ביוני 1943.

אבן סעוד, כמובן, לא ״נבחר״ במקרה, וגם מסך הסודיות, שפרס וייצמן לא היה לגמרי עניין של שרירות-לב. וייצמן ליקט בעניין זה חוטים של פרשות שונות לכלל מסכת אחת: היה ידוע לו, כי בין מלך ערב הסעודית לרוזוולט קיים קשר של חילופי-מכתבים ואינטרס הדדי. כן ידע על היחס הידידותי המיוחד הקיים בין אותו מלך לממשלת בריטניה, עניין שבלט במיוחד על רקע נטיות לתמיכה במדינות ה״ציר״ של שליטים וממשלות ערביות אחרים. ולבסוף - וייצמן התעקש להאמין, כי מלך זה מחכה כבר שלוש שנים להוצאתה-פועל של ״עסקה״ (Deal) סודית, אשר בספטמבר 1939 הציע בשמו המזרחן הבריטי המוזר (והבלתי-אמין) סנט-ג׳ון פילבי. לפי ההצעה, יהיה אבן סעוד מוכן להכיר בשאיפות הציוניות תמורת סיוע כספי גדול, שיגייסו היהודים עבורו, כספים שחלקם נועד לשפר את מאזנו של אוצר-המלך וחלקם יממן ״טראנספר״ גדול של ערבים ארצישראליים, שיתיישבו בארצות ערביות.׳׳בקשיש!״ קרא רוזוולט לילד בשמו.

מדינאים ציונים אחרים, כמשה שרתוק ובן-גוריון, דחו את הרעיון כ״דמיוני״, ואכן לא הייתה כל עדות משכנעת לכך, שאבן סעוד אומנם עומד מאחורי הצעת פילבי. וייצמן לא נרתע.

״אני מאמין״, הסביר למנהיגים ציוניים באמריקה, מבלי לפרט, ״כי כל הנסיבות, אשר הביאו לפני עשרים וחמש שנים לפרסום הצהרת בלפור קיימות עתה, ואף ביתר-שאת;״[10] רק לסמנר ולס גילה ביתר פירוט: ״עזה תקוותי שאבן סעוד, כמו האמיר פייצל בשעתו, יגלה הבנה לשאיפותינו ויבין את התועלת ההדדית שתצמח לשנינו מהיותה של ארץ-ישראל יהודית״.[11]

ככל שארכה המלחמה סירב וייצמן ללמוד מכישלונותיה של תוכנית זו. פרשת יחסיו עם צ׳רצ׳יל גם היא נראית כמין קשר-של-חירשים. בגלל הסודיות בקבינט לא היה ראש-הממשלה רשאי לספר לוייצמן, שלאחר יולי 1943 החלה נרקמת בממשלתו תוכנית לביטול ״הספר הלבן״, ולחלוקת ארץ-ישראל כך, שחלק מוגבל ממנה יהווה מדינה יהודית, והיתר - יסופח למדינה עצמאית אחרת שתקום - לסוריה רבתי. אולם כדי למנוע התהוות לחצים ערביים, ציוניים ואמריקניים טרם זמן, נמנעה אינפורמציה זו גם מן הנשיא רוזוולט עצמו. כאשר גישש איפוא הבית הלבן לשמוע מה דעתם של הבריטים על כך, שמאבן סעוד יצמח הסדר יהודי-ערבי כללי, נאלצו הבריטים פשוט להתחמק, כדי שלא ייאלצו לספר לאמריקנים שקרים על תוכניתם. אך בינם לבין עצמם היו הבריטים משוכנעים, כי הרעיון הוא - כהגדרת ראש מחלקת המזרח במשרד-החוץ בלונדון - ״סוריאליסטי״, והתנחמו בכך

ש״הדבר ילמד את רוזוולט לקח, שלא להאזין למנהיגים הציונים״.

כך אומנם קרה, ויוזמת וייצמן נסתיימה בפיאסקו. מששב שליחו האישי של רוזוולט באותו עניין לוושינגטון, בספטמבר 1943, סיפר לנשיא

ש׳׳אבן סעוד מתעב את וייצמן יותר מכל אדם בעולם״, וכי ״אין הוא מבין כיצד יכול אדם דגול כרוזוולט להתפתות לעצה שפלה [...] לשחד את אבן סעוד שימכור את כבודו ואת חלקו בעולם הבא תמורת בצע כסף״.

הנשיא התרשם לא מן הפאתוס המזרחי המסולסל בתשובה זו, אלא מן הרושם הכללי, שהחל נוצר אצלו, ש׳׳הערבים יעדיפו למות בג׳יהאד מאשר להיענות לתביעות הציוניות״.

לאחר פרשה זו נהג רוזוולט להודות, בחוג סגור, כי המדינה היהודית היא אומנם רעיון מושך-לב, אולם היא תוכל לקום ולהתקיים רק על כידונים.[12]

שבועות חלפו עד שנודע דבר הכישלון לוייצמן, אולם הוא המשיך לחתור לפתרון כפוי על-די ״הגדולים״. כשנודע לו בינואר 1945, שוועידת-פסגה עומדת להתכנס בקרים, היה משוכנע כי הגיעה העת להעלות את שאלת ארץ-ישראל במפורש על סדר-יומה של אותה ועידה. האמת היא, שהתנועה הציונית כולה הייתה נתונה בציפייה מתוחה לקראת ההחלטה ביאלטה. למעשה, היה אשם בכך רוזוולט עצמו, שצורכי הבחירות לנשיאות באוקטובר 1944 חייבוהו להבטיח, שאם ייבחר יפעל להקמתו של ״קומונוולת״ בארץ-ישראל. וייצמן, ברצותו לטאטא את הדרך ממכשול אפשרי, כעמדתו של סטלין, ביקש מצ׳רצ׳יל רשות להתיר לו פגישה עם סטלין לפני כן, שכן היו לו

״סימנים ברורים״ לכך, ש״אם צ׳רצ׳יל ורוזוולט ירצו באמת במדינה יהודית״,

סטלין לא יתנגד.[13] צ׳רצ׳יל דחה בקשה זו, משום שהפתרון של הקבינט שלו לארץ-ישראל עדיין נחשב מעשי, אולם לדעת חבריו טרם הגיעה השעה לפרסם את הדבר.[14]

סוף-סוף התפכח וייצמן. סמוך לתום המלחמה באירופה הבין, כי בנה מגדלים על חול, וכי בעיית ארץ-ישראל אינה עומדת על סדר-יומם של ״שלושת הגדולים״. אותו זמן גם למד לדעת, יחד עם שאר העולם, כי אין ולא יהיו באירופה ״מיליוני״ מועמדים לעלייה; על מה איפוא יתבססו התביעות הציוניות להבא? אותו זמן פשו בציונות המגמות ה״אקטיביסטיות״, וּוייצמן מצא לעצמו כר להתגדר בו בייסדו את תנועתו על מגמות ״קיצור הדרך״, שבהן האמין הוא עצמו זמן קצר לפני כן. ״הדרך ארוכה״, אמר למקורביו, ותר אחר אמצעים להוריד את תנועתו מן העץ הגבוה של תוכנית בילטמור. אולם שוב אירע, שנטייתו להציג בפני הבריטים כוונה ציונית להסתפק

ב׳׳מדינה יהודית בת-קיום בחלק מארץ-ישראל״,

שוייצמן האמין, כי ממשלת הלייבור, שקמה ביולי 1945 תשמח בה - החטיאה את מטרתה. ממשלה זו אימצה פתרון חדש: ״אוטונומיה חבלית״, והחזיקה בו מסתיו 1945 עד לרגע בו גמלה בה ההחלטה לוותר לחלוטין על המנדט.

ביתו של וייצמן המזדקן במהירות המשיך להוות מעין מֶכָּה למבקרים מבחוץ ולחסידי ״ציונות שפויה״ (דומה כי אז החל מטבע-לשון זה להיות רווח). בשנים 1948-1947 אף ביצע כמה שליחויות דיפלומטיות חשובות בארצות-הברית; אולם אלו נעשו כבר ביוזמתם של אחרים, ובנסיבות שוייצמן נכנס לתוכן כעליסה בארץ הפלאות. מעשי החיזוי והדיפלומטיה האישית שלו באו לקצם.

 

ד

 

חשיבות רבה יותר נודעה באותן שנים לתוכניותיו ולמעשיו של יושב-ראש הנהלת הסוכנות ומנהיגו החשוב ביותר של היישוב, דוד בן-גוריון; אולם מידת ראיית העתיד שלו לא עלתה על זו של וייצמן. בן-גוריון היה מלכתחילה מאמין אדוק בתיאוריית 3-2 מיליון הפליטים. בשנים הראשונות שלאחר הולדת תיאוריה זו נהג לטעון, כי הקמת המדינה היהודית

״איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להצלת העם היהודי אחרי המלחמה״.

ההבדל העיקרי בינו לבין וייצמן, לבד מתחרות אישית, היה בממדים, או ליתר דיוק, בדיבור על ממדים. הוא האמין, שדיבור על ממדי-ענק, ועל הגשמת תוכניות ״לאלתר״, יסייע למימושן. תחושתו הייתה, שאחרי המלחמה תתהווה הזדמנות - אך זו תהיה קצרה מאוד - שבה ניתן יהיה למלא את ארץ-ישראל ביהודים, כדי להשיג בה בבת-אחת רוב; ואם זה מה שנחוץ, אין צורך לוותר על כך, אפילו יהיה תהליך הקליטה מכאיב וקשה.

לא פעם דיבר בן-גוריון בגלוי על כך, שהדיבור ב״ממדי ענק״ נובע מצורך תכסיסי; לכן קשה להבחין, ואולי לא ניתן, היכן מסתיים התכסיס ומתחילה אמונתו הכנה בדברי עצמו.

בניגוד לוייצמן, לא האמין יותר בן-גוריון בכך, שבריטניה תשוב מרצונה הטוב לתמוך בציונות, וכמו מרבית המנהיגים הציוניים האחרים היה משוכנע, כי אמריקה היא שתהווה גורם-מפתח בשינוי המיוחל. אולם, כמו וייצמן - ובעצם כז׳בוטינסקי - לא ראה בחשבון אחרון שום דרך לממש את רעיון המדינה היהודית, אלא בכך שבריטניה עצמה, מרצון או מאונס, תסדיר את הדבר בטרם תפנה את מקומה. בן-גוריון ידע, כי משימה זו אינה פשוטה. משהו יוצא דופן חייב לקרות בארצות-הברית, כדי לגרום ל״ציוניזציה גדולה של אמריקה״. ברור הדבר, ששעה שדברים אלה יצאו מפיו בחזרות אינסופיות, בשנים 1941 ו-1942, טרם חש את התפקיד, שתמלא בעניין זה שואת יהודי אירופה. הוא גילה שיהדות ארצות-הברית וגם הציונות בה, הן ״מנוּוַנות״ ו״פחדניות״, וראה רק דרך אחת לרכוש את לבן: באמצעות הדמיון.

״נחוץ לדבר אל האמריקנים בממדי-ענק״, הסביר לחבריו, ״כפי שהם רגילים [...] להסביר להם, שבידם לפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית [...]״.[15]

מאחר שבן-גוריון ידע מה הוא רוצה מאמריקה, אולם לא כיצד משיגים זאת, ניסה כמעט כל דבר, בין השאר גם דיפלומטיית-צמרת נוסח וייצמן. הסיסמה הפשטנית השאולה של סילבר מן השנים שלאחר מכן,

ש״ליהודים אין יותר מה להפסיד, אלא את אשליותיהם״,

אך עולם ומלואו לזכות בו אם יבנו לעצמם כוח פוליטי, שיהיה מסוגל לכפות את רצונו על ממשלת ארצות-הברית,[16] סיסמה זו לא באה מבית-המדרש של בן-גוריון. מאחר שמצא את מרבית הדלתות הרמות בוושינגטון נעולות בפניו,[17] וניסיונו האישי ב״כיבוש המוני יהדות אמריקה״ במלחמת-העולם הראשונה היה מתסכל,[18] התמצתה הטאקטיקה שלו בכך, שדרבן לפעולה את ועד-החירום הציוני, שעליו ביקש לשלוט בשיטת remote control, באמצעות סניף של הסוכנות היהודית שיקים שם. אולם התברר, כי כשם שהנהלת הסוכנות בירושלים לא ששה להיות מכשיר בידי וייצמן, או קבוצתו של וייצמן בלונדון להיות מכשיר בידי בן-גוריון, כך התנגדה הציונות האמריקנית, משעמדה על כוחה, להיות מונהגת מבחוץ. רק לאחר שנים אחדות, כשאבא הילל סילבר - הדמות הבולטת ביותר בבניית כוחה הפוליטי של הציונות האמריקנית המיליטנטית - נתמנה ליושב-ראש האגף האמריקני של הסוכנות, רק אז הפך מוסד זה לגוף הציוני המוביל בארצות-הברית.

לכאורה התקיימו תחזיתו ותוכניתו של בן-גוריון, שציוני אמריקה יכופפו את ידו של המימשל בארצם, וזה יכופף את ידה של בריטניה בשאלת מדיניותה בארץ-ישראל. אולם הדברים אירעו בדרך שונה ממה שבן-גוריון, או אף סילבר וחבריו, ביקשו או שיערו שֶיקרו. ה״ציוניזציה הגדולה״ של יהדות אמריקה והציבור הלא-יהודי בה הושגו אומנם, אולם לא בפיקוחו של בן-גוריון, אלא בדרך אוטונומית-פנימית, תוך יישום תפיסה ותהליך פוליטיים-אמריקניים ייחודיים. אומנם אין להקל ראש בכך, ששליחים ציוניים מבחוץ הם שגירו יהדות רדומה זו לפעולה, בכך שנטעו בה את ההכרה המחשמלת, כי בידיה המפתח לתקומת ישראל. פיטר ברגסון מילא תפקיד חשוב בגיוס חוגים, שהיו עד אז רחוקים מן הציונות ועוינים לה, ובן-גוריון הצליח להפוך ועידה של ציוני אמריקה במאי 1942, אשר נועדה בעיקר ״לחזק את התנועה מבפנים״, לציון-דרך בהיסטוריה הציונית, הידוע בשם ״ועידת בילטמור״. אולם רק לאחר שסילבר וחבריו בוועד-החירום הציוני ובמאות סניפיו הצליחו לקשור בשורות אלו עם הזעם והחרדה, שפשטו בציבור בארצות-הברית לנוכח חוסר-המעש של המימשל, כלפי השמדת יהודי-אירופה, ולאחר מספר כישלונות מביכים בהעברת הצעות החלטה פרו-ציוניות בקונגרס של ארצות-הברית - רק לאחר התפתחויות אלה החל המימשל להכיר בכך, כי יהודי אמריקה, שעתה הונהגו בפועל בידי הציונים, הינם

״קבוצת-הלחץ האתנית הפעילה ביותר במדיניות החוץ״.[19]

וגם הקידה שקד רוזוולט באוקטובר 1944 לפני הציונים, בהבטיחו להם, ערב הבחירות לנשיאות, כי אם ייבחר יפעל להקמת ה״קומונוולת״ בארץ-ישראל, לא הייתה (כפי שסילבר ואחרים עלזו לקבוע) בבחינת הוכחה לכך

ש״עמדתם של אלה, שנחשבו עד כה קיצוניים הפכה למדיניות-החוץ של החזקה במעצמות תבל״, או ״הצהרת בלפור חדשה״;

בדיעבד הסתבר, שהמחווה לא הייתה אלא פעלול בחירות שלוּוָה בהרגעות חשאיות שהועברו, בידיעת הנשיא, לשליטים ערביים.

אך ל״ציוניזציה״ של אמריקה היה רווח-נטו חשוב, בעצם מודעותה של העילית הפוליטית בארצות-הברית לכוחה של קבוצת-הלחץ הציונית. הנשיא הבא, טרומן, הוזהר מראש בדבר עוצמתה של ההשפעה הציונית, ובו בזמן ביקש למנוע לחצים ישירים עליו. מאחר שזועזע באורח כן מדינים-וחשבונות שקיבל על מצב שארית הפליטה באירופה, ביקש לפעול לשיקומה בחשאי, בהעלימו את צעדיו ופנייתו לראש-ממשלת בריטניה זמן ממושך ככל שאפשרו זאת הנסיבות. בתובעו מאטלי את עלייתם המיידית של 100,000 עקורים יהודים לארץ-ישראל, לא היה בכוונתו בשום פנים לתמוך בהקמת מדינה יהודית, ובוודאי לא להביא לתגובת-שרשרת, שתעכיר את יחסי שתי המעצמות ותביא לכך, שבריטניה תחליט לנטוש את המנדט. הוא האמין שלפניו בעיה ״הומניטרית״ מוגבלת בהיקפה וקלה לפתרון, שלאחריה יהיה חופשי מהתחייבויות נוספות בעניין זה.

מה שקרה לאחר מכן סופר כבר בהזדמנויות רבות: אטלי סירב והנשיא התעקש. מספר העקורים במערב-אירופה הכפיל עצמו בינתיים, וכל מאמציהם של הוועדות וגופי ה״מומחים״ המשותפים של שתי המעצמות לקבוע נוסחה משותפת לפעולה התפוררו בדרג העליון של מנהיגים. בהדרגה מצאה עצמה ארצות-הברית מחויבת לתביעות הציוניות בהקשרן הרחב יותר, בעיקר לאחר פברואר 1947, כשבריטניה הודיעה, כי נואשה מפתרון המחלוקת היהודית-ערבית והיא מעבירה את השאלה להכרעת האו״ם.

מלחמת-העולם השנייה הסתיימה איפוא בשברון התחזיות הציוניות, אך לא בשברון כוחם והשפעתם של הציונים. באירופה לא היו מועמדים רבים לעלייה. ראשי המעצמות הרכינו ראש בפני הלגיטימציה של התביעות הלאומיות הערביות. והציונות עצמה יצאה מן המלחמה בתחושת ביטחון גוברת בכוחה, אך גם בתחושת תסבול וזעם כלפי ״בגידת״ בנות-הברית בציונות.

תחושת הכוח הציונית נבעה לא רק, ולא בעיקר, מגידול השפעתה הפוליטית בארצות-הברית. מלחמת-העולם השנייה הביאה לארץ-ישראל שלום ממושך וגיאות כלכלית מתמשכת, שממנה נהנה בעיקר היישוב היהודי. במהלך המלחמה צמח היישוב וצבר כוח כלכלי, צבאי וארגוני. למרות שחבריו היוו עדיין רק כשליש מתושבי הארץ, הם תרמו למעלה מ-60% מן התוצר בה, ולבד מן המסים ששילמו לממשלת המנדט העמידו חלק משמעותי מהכנסתם לרשות מוסדותיהם האוטונומיים. גם זרם התקבולים במטבע זר מן הקרנות הציוניות בחוץ-לארץ גדל מאוד. הזרוע הצבאית של היישוב, ה״הגנה״, עם יחידת העילית שלה, הפלמ״ח, נחשבה עתה לכוח המסוגל לגבור במבחן, אם יבוא, על ערביי ארץ-ישראל. מעשי עורמה רצופים אפשרו את עקיפת חוק הקרקעות, ובמהלך המלחמה הכפילה הקרן-הקיימת את רכושה הקרקעי. דבר זה אפשר הקמתם של כ-50 יישובים חדשים בנגב ובאזורים, שעד כה היו ריקים מהתיישבות יהודית. גם מבחינה פוליטית פנימית התחסן היישוב. לבד מקבוצות-שוליים ״פורשות״ קיבלו בדרך-כלל המפלגות הפוליטיות את מרותה של הקואליציה המשולשת שבראש הנהלת הסוכנות, של מפא״י, הציונים-הכלליים ו״המזרחי״, עם בן-גוריון בראשה. אחת העדויות לחוסנה של קואליציה זו היא העובדה, שחילוקי-דעות בענייני חוץ וביטחון בתוכה, לא נחלקו על-פי מפתח מפלגתי.

תחושת הכוח והאינרציה של התקוות המשיחיות מנעו נסיגה מיידית מתוכנית בילטמור אחרי המלחמה. תיאוריית ״3-2 מיליוני הפליטים״ ו״המדינה כאמצעי בלבד״ שוב לא היו נימוקים נחוצים; המדינה היהודית הייתה תקוותם ואמונתם האקסיומטית של מרבית הציונים. מאחר שבאירופה לא נותרו ״מיליונים״, החל בן-גוריון מדבר על עליית המונים של יהודי ארצות-האסלם. אלה, בצירוף שארית הפליטה באירופה, עדיין יכולים להסתכם ב״מיליון״.[20] מוזר, אך לא בלתי טיפוסי הוא, שאף כי הטיל ספק בתכליתיות של דיפלומטיית-הסולן של וייצמן, נמנה אף בן-גוריון עם הנפעמים מן השמועה שעשתה לה כנפיים באוויר הציוני העמוס רחשים משיחיים, לפיה

״בוועידת יאלטה צ׳רצ׳יל, רוזוולט וסטלין [...] קיבלו בפרינציפ את תוכנית בילטמור״.[21]

גם משנודע לו, שלא היו דברים מעולם, כבש את זעמו, כדי לתת ״הזדמנות״ למפלגת הלייבור - שעלתה לשלטון בבריטניה באותו קיץ - ״להפוך דקלרציות למדיניות״. רק בסוף הקיץ ניווט את תנועתו לפסים ״אקטיביסטיים״.

באוקטובר 1945 הוגברו פעולות המוסד לעלייה ב׳,

ולראשונה בתולדות המנדט הופנה נשקה של ההגנה כנגד הבריטים.

אופי המחאה בפעולות אלו היה ברור: בן-גוריון קבע כי ״אין להחשות יותר״. אולם לא היה ברור כיצד תסלול מחאה זו את הדרך למדינה היהודית המיוחלת.

 

ה

 

על ה׳׳אקטיביזם״ לא הייתה לבן-גוריון זכות-יוצרים. הרעיון להפוך את המחאה נגד ״הספר הלבן״ למאבק אלים נגד הממשלה הבריטית נולד דווקא בקרב הזרם ה״פורש״ מן הציונות, תלמידיו של זאב ז׳בוטינסקי. בקרב ״היישוב המאורגן״ אומנם רתח הוויכוח בין חסידי ״מאבק רצוף״ ו״מאבק צמוד״, ועצם קיומו הובא כהוכחה להבדל המהותי כביכול שבין מעשי ה״הגנה״ למעשי ה׳׳פורשים״. אולם לעניין זה חשובה פחות תדמיתה של ה״הגנה״ בעיני חבריה, מזו שבעיני הבריטים. בעיני האחרונים הפכה גם ה״הגנה״, פשוט, לארגון טרוריסטי.

בהדרגה התרחב ה״אקטיביזם״ מן השוליים אל המרכז. ז׳בוטינסקי, שמת בשלב מוקדם של המלחמה, נותר עד מותו נתון בדילמה. בריטניה הייתה חיץ אחרון בין היטלר ליהודים; לכן נסבו דבריו האחרונים על ״שביתת נשק״ עמה, לתקופת המלחמה. אולם אחדים מתלמידיו חרגו מדילמה זו לאלתר. במארס 1940 יצא יאיר עם ״עיקרי התחייה״, ועם פרסומם בסתיו אותה שנה החל הארגון, שלימים כונה לח״י,

ב׳׳מלחמה עד חורמה [...] בשלטון הזר״.

מרבית חברי האצ״ל העדיפו להמתין, ואפילו לשרת בצבא הבריטי.

האיום של כיבוש גרמני לא סר מארץ-ישראל אלא בסוף 1942,

וגם סיסמתו של בן-גוריון, ״מדינה יהודית לאלתר״, כמו נלקחה מן השולחן-ערוך הז׳בוטינסקאי של עשור קודם, ולא נראתה כמצריכה קריאת-תגר.

רק בפברואר 1944 הוציא מנחם בגין - לשעבר ״נציב בית״ר״ בפולין, שעתה הותר לו לפשוט את מדי הצבא הפולני - את חברי האצ״ל מן המצב של ישיבה על סיכות. הוא קרא ל׳׳מרד כללי״ נגד בריטניה.

מרד כללי - כלומר, בעיצומה של המלחמה, ניתוק כל קשר כלכלי ומינהלי עם ממשלת המנדט; החלפת המוסדות הציוניים והיישוביים הקיימים במועצות מחתרתיות, אשר במחווה אבירית הציע לבן-גוריון, אם יחפוץ, לעמוד בראשן. היומרה הייתה גדולה בהרבה מהשפעתם הממשית של אנשי האצ״ל בקרב היישוב. מוסדות ״היישוב המאורגן״ ראו ב״פורשים״ קבוצת-שוליים מטורפת וחסרת אחריות, ובסתיו 1944 החליטו לשתף פעולה עם השלטונות הבריטיים במעצרם. על יחס זה הגיב בגין ברטוריקה, לא בהתנגדות פעילה למעצרים. את המציאות בארץ תיאר עתה לפי מודל שואת יהודי אירופה.

הבריטים היו נאצים.

״הספר הלבן״ - ״הפיתרון הסופי״;

מנהיגי היישוב - ״גבאים״ ו״קונקטטורים נצחיים״, ״יודנראטים״ המשתפים פעולה עם אויבי העם היהודי.

על ההאשמה כי מעשיו שלו הם בגדר טירוף המוליך לאסון, השיב כי דווקא ״טירוף״ זה

״הוא תבונת האמונה המובילה לגאולת-העם ואילו ׳התבונה׳ של הגבאים זהו טירוף התבוסנות המוליך לחורבן העם״.[22]

גם בסתיו 1945 לא חדל בן-גוריון להוקיע את ה׳׳פורשים״ ואת מנהיגיהם. אולם נדמה היה לו, שאם יאסוף אותם אל חיק ״תנועת מרי״ שבסתר התייצב בראשה, לא זו בלבד שישלוט על מעשיהם, אלא גם יבנה מהלך אשר יציק עד בלי-נשוא לבריטים, ובו בזמן ישמור על מידה מוחלטת של תבונה וביקורת. בן-גוריון ידע היטב, שבריטניה איננה גרמניה הנאצית, ובווין אינו היטלר. דווקא משום כך העז לעלות על הדרך ה״אקטיביסטית״. הוא לא ביקש להביס את האימפריה הבריטית, אלא לעייף את מוסדות הדמוקרטיה הבריטיים, את דעת-הקהל, העיתונות והפרלמנט, ולהכריח אותם לנטוש את מדיניות ״הספר הלבן״, אם לא מתוך תחושה, שמדיניות זו היא עוול כלפי העם היהודי, כי אז לפחות כמחוות פיוס כלפי הציונות המשתוללת. היישוב, בגרסה זו, צריך היה לנהוג כילד נבון היודע שהוריו נוטים להיסטריה, ולכן, כדי להשיג את תאוות-לבו, הוא צורח ומאיים להכחיל עד-חנק.

אפילו כך, התברר שלא הכל נלקח בחשבון. מאורעות ״השבת השחורה״ של ה-29 ביוני העלו סכנה מבעיתה הרבה יותר ממעצרם של מנהיגי היישוב ושל כמה אלפי צעירים, שאחר ככלות הכל לא הוגלו לסיביר, וניתן היה לסמוך על הבריטים, שבקרוב ישחררו את מרביתם. הסכנה הייתה, שעשרת אלפי הרובים וכאלפיים כלי-נשק אחרים, שה״הגנה״ צברה בעמל נמלים והחביאה ב״סליקים״ תמימים למדי ברחבי-הארץ, יוחרמו ויאבדו ללא תחליף. ידיעות על כוונות בריטיות לפרוק את ה״הגנה״ מנשקה הסתננו בלי הרף אל מנהיגי היישוב,[23] והיה ברור להם, כי בלי נשק זה לא תוכל הציונות לעמוד במבחן היותר מכריע המחכה לה - המאבק נגד הלאומיות הערבית. היה ברור גם כי בעניין זה אין לצפות ליחס סלחני מצד דעת-הקהל הבריטית. הטראומה שנוצרה עקב גילוי מחסן נשק של ה״הגנה״ בקיבוץ יגור הייתה מהממת יותר ממעצרי לטרון ורפיח. עוד חודשים רבים אחרי פירוק השותפות ב״תנועת המרי״ המשיכו חברי הנהלת הסוכנות לחשוש, כי הבריטים מתכוונים לנצל את פעולות ה״פורשים״ כעילה ״לסיים את מה שהחלו ב-29 ביוני״.[24]

הממסד הציוני החליט איפוא לשוב לתדמית של ״שפיות״. בכינוס שרידי הנהלת הסוכנות, שנערך בפריס באוגוסט 1946, נשכו בן-גוריון וחבריו את לשונם והחליטו לוותר על כל פעולה אלימה נוספת נגד בריטניה. יתירה מזו - הם השלימו עם כך, שתוכנית בילטמור תוחלף בפרוגרמה המוגבלת של

״מדינה יהודית בת-קיום בחלק מארץ-ישראל״.

משום מה האמינו, שהפעם בידם הצעה, שהבריטים לא יוכלו לסרב לה. בדרך זו הושבה אל כנה חלוקת העבודה הבלתי-כתובה בין ״היישוב המאורגן״ ל״פורשים״, שלא הייתה מתכונת יעילה ממנה, כך התברר, לשחוק את עצבי הבריטים. ה״פורשים״ המשיכו, משוחררים מפיקוחה של ה״הגנה״, להרוג כאוות נפשם, ובתירוצים שונים, שוטרים וחיילים בריטים, להיאסר ומקץ זמן - גם לעלות לגרדום. ״היישוב המאורגן״ עסק בעלייה בלתי-לגלית ובהתיישבות. כך התקשו הבריטים יותר מאשר קודם למצוא עילה להחליש את הכוח הצבאי היהודי, או אף לעצור טרוריסטים, אשר מצאו מסתור בחיק ציבור, שנע בין איבה בלומה לאהדה כלפי ה״פורשים״.

 

ו

 

ואומנם, בריטניה ״התעייפה״ מן המנדט, או, הבה נדייק, מן התקווה לסיים אותו בכבוד. מזה שנים שבלונדון החלו מבינים, שהמאזן בין תועלת ונזק מן המנדט נוטה לצד השלילה. הלורד קילרן עוין הציונות, שעשה שנים רבות כשגריר בריטניה במצרים, קבע בראשית 1945, כי המנדט

״היה תמיד אבן-ריחיים על צווארנו״, ואילו אוהד הציונות צ׳רצ׳יל, קבע באביב 1945 כי ״לא ניתן להצביע על היתרון הפעוט ביותר אשר אי-פעם קם לבריטניה ממילוי תפקיד כפוי-טובה זה׳׳.[25]

גם בווין וחבריו, שראו חשיבות - הן אסטרטגית והן מדינית - בהמשך ההישארות בארץ-ישראל ובכפיית ה׳׳אוטונומיה החבלית״ כפתרון ארוך-טווח, גם בהם כרסמה בלי הרף השאלה האם המאמץ כדאי ובר-סיכוי. כשהטילו את הבעיה, מקץ שנתיים של התפתלויות, אל חיקו של האו׳׳ם, לא היה להם עדיין מושג מה יקרה; אולם ברור היה להם, כי אין הם רוצים לכפות בכוח שום פתרון. ארץ-ישראל נועדה להיות הטריטוריה הקולוניאלית היחידה, אשר בתהליך הדה-קולוניזציה של האימפריה הבריטית לא נקבע בה יורש לריבונות המתפנה.

התפתחות כזו לא עלתה על דעתם של המנהיגים הציונים, למרות שהבריטים הזהירו בלי הרף שכך יקרה. כל תסריט ציוני המשיך לכלול את ההנחה, כי לפני צאתם של הבריטים ייאלצו אלה, או ישתכנעו, להקים בה מדינה יהודית. אפילו ב-13 בפברואר, לאחר כישלון שיחות לונדון ״האחרונות״, התמצה חששם של המנהיגים הציונים (והם מצאו לכך ״סימנים ברורים״, בלונדון ובארץ-ישראל) בכך, שהבריטים ינסו דווקא עתה לכפות את ה׳׳אוטונומיה החבלית״ בכוח. לצורך דחיית גזר-הדין היה בן-גוריון מוכן להציע להם פשרה מרחיקת-לכת מבחינתו: הציונים יוותרו על תביעתם למדינה יהודית, ובתמורה יחזרו הבריטים למדיניות ששררה לפני ״הספר הלבן״. כשהתבקש על-ידי חבר הקבינט הבריטי לפרט את כוונותיו, אמר שיהיה מוכן להסתפק בעליית מאה אלף העקורים ובביטול חוק הקרקעות. הוא אף רמז, כי יהיה מוכן לשוב ולהילחם בארגוני ה״פורשים״, אך לא התחייב להפסיק את העלייה הבלתי-לגלית. אולם ויתורים אלה לא דיברו עוד ללבם של בווין ואטלי,[26] ובן-גוריון עצמו השתדל שהצעה זו לא תתפרסם.

העברת שאלת ארץ-ישראל לאו״ם ״ללא המלצות״ מצד בריטניה, הייתה עבור המנהיגים הציונים הפתעה וזעזוע לא קטנים יותר מ״בגידת״ ראשי המעצמות בסוף המלחמה. לרבים ביניהם נדמה היה, כי המצב חזר לנקודת ההתחלה של המשחק, אך בתנאים קשים יותר. עד עתה היו לדיפלומטיה הציונית שלוש או ארבע זירות-פעולה מוכרות; עתה היה עליה לפזר את מאמציה על-פני למעלה מארבעים ערי-בירה, כמספר המדינות החברות באו״ם, למעט מדינות ערב וכמה אחרות, שעה שאודות יותר ממחציתן כמעט לא היה ידוע לה דבר.

״אסיה היא עבורנו חומה בלתי חדירה״, קבע ראש המחלקה המדינית של הסוכנות בהרצאה; בהוסיפו כי ״בין מדינות אמריקה הלטינית״, שמבחינה מספרית מנו למעלה משליש חברות העצרת הכללית, ״ובין הערבים, יש קנוניה על בסיס ירושלים״.

הציונים לא יכלו אפילו לשער באיזו מסגרת באו״ם יובא עתיד ארץ-ישראל להכרעה, והאם יינתן להם, שלא היו גוף ריבוני עצמאי, להביא את עניינם שם כהלכה. לירושלים הוזמן איפוא מומחה למשפט בינלאומי הד״ר רובינסון, כדי לשמש יועץ להיערכות המדינית החדשה, ויועץ זה פיזר עצות-אוראקול, שרק הגבירו את החרדה.

״בעצרת האו״ם״, הסביר, ״אי אפשר לדעת, בגלל ריבוי המשתתפים, איך לכוון את התוצאות. מביאים עניין בצורה אחת והוא יוצא בצורה אחרת [...] ההחלטה הסופית יכולה להיות לפעמים משהו שונה לגמרי מהצעת ההחלטה [...] היא יכולה להיות משהו, שאיש מאיתנו איננו יכול אפילו לחלום [...]״.

בחוגי הד״ר סילבר בניו-יורק, משם דוּוַח על מבוכה גדולה לא פחות, הועלתה ההצעה

״לשכור עורך-דין לא-יהודי בעל-שם, שיגולל את פרשתנו לפני האו״ם [...]״.[27]

כך יצאה הדיפלומטיה הציונית להסתערות מאולתרת, שנטלה חלק באחד המאבקים רבי התהפוכות והיותר בלתי צפויים בתולדותיה, שעל תוצאותיו הסופיות רבץ ערפל מפברואר ועד סוף נובמבר 1947. שלושה ימים לפני שוועדת-החקירה של האו״ם קבעה מסקנות, שהיטיבו עם הציונים יותר ממסקנות איזושהי ועדת-חקירה בעבר, כתב בן-גוריון לאשתו

״לא לקוות הרבה״ ממסקנות אלה. אולם מקץ אותם חמישה ימים כתב לה, כי זוהי ״אתחלתא דגאולה ויותר מאתחלתא״.[28]

מן הסתם לא שיער כמה פעמים במהלך החודשים הבאים עוד תשתנה התמונה באו״ם, מ״גאולה״ ל״שבר״ וחוזר חלילה. טיפוסיים יותר למהלך הפרגמטי של מנהיג זה היו דבריו במרכז מפא״י:

״נדאג לצורכי הביטחון. זוהי כל התורה הציונית בתקופה זו״.[29]

ואומנם, במהלך 1947 כבר לא עסקו בן-גוריון וחבריו בנבואות ובתחזיות איך ומתי תקום המדינה היהודית. הם עסקו באלתורים קדחתניים לפגוש מאורעות, שהיו צפויים למחרת היום, וגם כאן טעו לא פעם. יומנו של האיש שהתייצב עתה בעמדת הפיקוד המרכזית של התנועה לא כלל יותר ״קווים״ ותחזיות. דפיו, כך מתרשם הקורא מקץ שלושים שנה, הפכו לאינוונטורה מונוטונית של כלי-נשק, תקציבים ומינויים צבאיים.

 

ז

 

כמעט אין צורך להזכיר, שגם הניצחון הציוני הסנסציוני בעצרת האו״ם השנייה, ב-29 בנובמבר, היה רק בקושי ״אתחלתא דגאולה״, ושעוד הרבה פעמים במהלך שנת 1948 נפלו הכרעות מדיניות וצבאיות על חוט השערה. מפקדי ה״הגנה״, בבואם לתת חוות-דעת לפני מינהלת העם הזמנית ב-12 במאי 1948, בשאלה מה הם סיכויי המדינה היהודית, אם תוקם, להחזיק מעמד עד שיגיע הנשק הכבד, שנרכש בחוץ-לארץ, קבעו כי סיכויים אלה הם ״שקולים״.[30] משמעות החלטתם של עשרת חברי הממשלה הזמנית של המדינה היהודית העתידה להכריז בכל-זאת על הקמת המדינה בתום המנדט, הייתה איפוא בחזקת הימור:

סיכוי שווה למימוש חלום של דורות והזדמנות, שאולי לא תחזור -

וסיכוי שווה, לחורבן גמור.

וכי מי יכול היה לחזות אותה שעה, כי דווקא האמברגו האנגלו-אמריקני, שהציונים באמריקה הקימו קול-זוועות נגדו, הוא שייבש את מקורות התחמושת והחלפים אצל צבאות ערב, בעת שזרם גובר והולך של נשק וציוד מן הגוש הסובייטי יאפשר ליהודים, בחסות ההפוגות שהטיל האו״ם, לבנות יתרון צבאי מוחלט על כל צבאות ערב גם יחד, ולהביא יתרון זה לידי ביטוי משכנע בשטח, מבלי שהאו״ם יגרום להחזרת הגלגל אחורנית?

הרולטה של משחק ההימורים, שבו השתתפה הציונות באותן שנים נעצרה בנקודה בה סכום הזכייה הציוני הדהים את העולם; זכייה זו עשויה הייתה להיות אף גדולה יותר, אילו החליטה ממשלת ישראל להמשיך ולהמר במתקפה נגד הצבאות של עבר-הירדן ועיראק, לאחר שנשבר הצבא המצרי. אולם בהנהגת בן-גוריון נהגה ממשלה זו כמהמר, שנעשה לפתע זהיר, והוא קם מן השולחן עם כספי הזכייה. די היה לה, ובדין, שמרבית שטחי ארץ-ישראל הבלתי-מיושבים (או שהתפנו מתושביהם הערבים לרגל המלחמה) נפלו בשליטתה של המדינה היהודית. תוכנית בילטמור התגשמה מעל ומעבר למה שניתן היה להאמין שיקרה.

השאיפה למדינה יהודית, אשר בשנות מלחמת-העולם נראתה למנהיגים הציונים כעומדת להתממש ״בהכרח״, ואשר בשנתיים שלאחר המלחמה נראתה כמתרחקת למרחקים בלתי-נודעים או יורדת לטמיון, התממשה לפתע פתאום. נוקבת היא איפוא השאלה, כיצד בכל-זאת ניבאו את הדבר: ואם כה היטיבו לנבא - מה היה התפקיד, שעצם המאמץ הציוני שיחק בהגשמתו.

 

ח

 

בחפשנו אחר הסבר רציונלי להתפתחות, שעל-פני השטח נראית כנוגדת את השכל הישר, שומה עלינו קודם-כל לדחות הסברים שחוסר הרציונליות שבהם ברור מראש.

עלינו לוותר, למשל, על ההסבר, כי בורא העולם, לאחר שייסר את עמו בשואה, שנראתה חסרת-פשר ומשמעות, החליט לרמוז לכמה מבחירי בניו, שמשמעות האסון היא קרבתה של הגאולה;

עלינו לדחות הסבר כאילו עם ״הבוטח באלוהיו״, או, בוולגריזציה של הרצל, עם ״הרוצה״ - חוקי ההסתברות וסיכוני ההימורים פוסחים עליו.

דומה כי לאחר אלימינציה כזו ניתן להסביר את עובדת התגשמות הנבואות הציוניות באחת משלוש הדרכים הבאות:

היה כאן חיזוי מדעי,

או הייתה זו אינטואיציה גאונית,

או היו כאן הרהורי-לב שהתגשמו בדרך מקרה.

הבה נבחן שלוש אפשרויות אלו.

 

1. חיזוי מדעי

על-פי הסבר כזה, המנהיגים הציונים ניתחו נכון את מכלול הגורמים המדיניים, החברתיים, האסטרטגיים וכו׳ בני-זמנם, ומן הניתוח יכולים היו לגזור בתבונתם את ההתפתחויות הצפויות זו מתוך זו עד למסקנה, שהיא התוצאה ההיסטורית שנחזתה. אולם דומה, כי שום מדען מדינה או פילוסוף ביקורתי בימינו לא יקבל, כי מאורע כה ספציפי ניתן לצפייה מטווח זמן כה גדול, בעיקר כשתחזית כזו נעשית בעיצומה של מלחמה עולמית. דומה כי מוסכם, שאמצעי הניסוי והמדידה שבידי האדם אינם משוכללים דיים לחיזוי כזה, והדעות חלוקות אם הדבר אפשרי בכלל מבחינה עקרונית[31] אחת הטענות המכריעות נגד אפשרות כזו היא מה שקארל פופר מכנה ״אפקט אדיפוס״, דהיינו, כשנבואה אינה נשארת נייטרלית, אלא ״מזמינה״ מאמצים להפריך או לאמת אותה, אך גם כך וגם כך, והתוצאה היא מורכבת ושונה מן הנבואה, אלא אם כן בדרך מקרה היא זהה או דומה לה.[32]

ואומנם, הראינו כבר, כי גם במקרה הטוב ״ידעו״ המנהיגים הציוניים רק את ״התוצאה הסופית״, וטעו בעניין האופן שבו תושג. אילו הייתה תחזיתם מדעית, היה עליהם לדעת לתאר מראש את השתלשלות המאורעות האמיתית, למשל, שתיאוריית ״3-2 מיליוני הפליטים״ תתבדה.

 

2. אינטואיציה גאונית

למרות התנגדותם של פילוסופים לאפשרות, שנבואה חברתית מדויקת הינה אפשרית, יש מהם המכירים בסייג - במקרה של אינטואיציה. מקובל שאחת הדרכים בה מתפתח ומתרחב הידע האנושי היא, שמדענים והוגי-דעות ״זורקים״ השערות, אשר בתחילה אין ביכולתם להוכיחן, אולם בעזרת אותן השערות נפתח תהליך של ״אישוש״ (או, לפי פופר, של ניסיון להפריך) ההשערה. קיימת הסכמה כמעט כללית, כי היפותזות מקוריות כאלו, בכל תחומי היצירה, כולל המדעים הדדוקטיביים, נוצרות על-פי כללים שטבעם נעלם מאיתנו. פילוסוף והיסטוריון בן-זמננו סיכם את התופעה בדרך הבאה:

״אין בנמצא לוגיקה עבור מחשבה יוצרת [...] היצירה המקורית קובעת את חוקי עצמה. הננו יודעים כשדבר כזה קורה, אולם אין אנו יודעים כיצד ומדוע קרה [...]״.[33]

ניתן איפוא לעשות שימוש בקביעה זו בהקשר לתפיסתו ההיסטורית המפורסמת של היגל, שגרס, כי לכל מהפכה גדולה בחברה האנושית, גלויה או סמויה, קודמת תמיד מהפכה ברוח התקופה (Zeitgeist). ואם אומנם מתחוללת מהפכה כזו, מדוע שמישהו לא יחוש בה באינטואיציה גאונית? אומנם, היגל עצמו נזהר, שלא לגזור מתורתו את האפשרות המפורשת של חיזוי העתיד, אולם כמה מתלמידיו - בהם מאבות הרעיון הציוני[34] ובהם גם קארל מארקס - אכן סברו, כי חיזוי העתיד אפשרי. בדרך זו, קבעו תלמידים אלה של היגל, אפשר ואפשר לסייע להתגשמותם של תהליכים ״הכרחיים״ בחזקת ״זירוז חבלי הלידה״. האם כזה היה אופיין של נבואות המדינה הציוניות?

לצערנו, גם הסבר מושך-לב זה איננו רלבנטי לענייננו. שהרי אותם מנהיגים לא התמידו בנבואותיהם, וביטחונם בשאלה איך ומתי תקום המדינה היהודית התערער בהמשך הדרך. כלום ייתכן איפוא, שאותם מנהיגים ״ידעו״ משהו ״נכון״ בשלב כלשהו, ולאחר מכן ״שכחו״ אותו?

 

3. הרהורי לב

נותר ההסבר השלישי, ודומה כי אחר ככלות הכל אין בו מן החידוש. תנועות לאומיות נוטות בדרך-כלל להרהר אך מעט בסכנות, ו״לדחוף קדימה״ בכל מידת הכוח, שהן מוצאות בתוכן. מאחר שהן פועלות בזירה בינלאומית, שבה מצטלבים אינטרסים סותרים מגוונים, אין בהכרח יחס ישר בין מידת התבונה, הזהירות והליכוד שהן מגלות, למידת הצלחתן. ה״לחץ קדימה״ הוא בעיקרו לחץ ״עיוור״, המוליד, בהתאם לעוצמתו ולנסיבות הבינלאומיות הנקרות בדרכו, תגובות מורכבות המולידות מעין כיוון-התפתחות שקול, שהיכולת לשחזר אותו מראש היא מעבר לגבולות אנוש. מאחר שחלק מן ההכרעות גם נופלות על חוט השערה, ההצלחה או הכישלון נודעים רק בדיעבד.

מנהיגיהן של תנועות כאלו נוטים להתחזות כבני נביאים, וזאת בדין.

קודם-כל, משום שאין דרך אחרת לגרום להמונים שייצאו למסע-צלב להגשמת מטרות אלה,

ושנית - כדי לבנות דפוסים לפעולה מאורגנת כלשהי, אין זה הכרחי, שהמנהיגים לא יאמינו בנבואות עצמם; אחרי הכל, התסריט שהם כותבים עשוי להתגשם, אם הנחותיהם בכל שלב יימצאו נכונות. ידוע מן הלוגיקה, כי באמצעות שימוש נכון בכללי-היסק ניתן לגזור מסקנה נכונה מהנחות שקריות.

אלא שבמקרה שלנו אפילו ההנחות לא היו נכונות, ורק ״כללי ההיסק״ הם שהעניקו לנבואה כולה תדמית של תחזית נכונה. מה שקרה בפועל הוא, שהמנהיגים הציונים הניחו את המבוקש, על-מנת שיוכלו לגזור מהנחותיהם מסקנה מבוקשת.

אם היה שמץ ״גאונות״, או הבה נאמר, ״יכולת״, בפעולת המנהיגים הציונים, אשר סייעה להגשמת משאלות לבם, הדבר מצא את ביטויו בשני תחומים אחרים:

דחיפה נחושת-החלטה של עניינם קדימה, במלוכד או במבוזר,

וכישרונם לתקן בלי הרף את נבואותיהם, ולאלתר את המעשה הציוני בהתאם לתיקונים אלה.

הם לא היו איפוא ״חוזי המדינה״ היהודית, אלא המשתוקקים ומפלסי-דרכה בני-המזל.

 

הערות:

[1] ארכיון ציוני מרכזי (להלן: אצ״מ) פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות (להלן: הנהלת הסוכנות), 28.5.1941. לדיון הממושך ב״קווים למדיניות הציונית״, ראה שם, 9, 23 מארס, 6 אפריל, 16, 28 מאי, 15, 22 יוני ו-27 ביולי 1941.

[2] מנוסקריפט אוטוביוגרפי של א. ה. סילבר, חלק 1, עמ׳ 131. ברשותו האדיבה של הרב ד״ר ד.ג׳. סילבר.

[3] לתחזיתו של נמייר, ראה "Numbers and Exodus" בקובץ 1942 London ,Conflicts, וכן בדברים שהשמיעו הוא וייצמן בספטמבר 1941, בפגישה עם ראשי ועד הקהילות היהודיות בבריטניה,

8556 E ,371/27129 FO. תיאוריה זו הרצה וייצמן גם לפני סמאטס במכתבו מ-15.8.1941

Papers of Chaim Weitzmann, Vol. XX Jerusalem 1979, pp. 184-185  & The Letters

וכן לפני אנתוני דה רוטשילד ב-11.1.1942, שם, עמ, 260-257, ולפני סמנר ולס ב-4.12.1942, שם, הערה בעמוד 379. בקרב לא-יהודים, נטה וייצמן, בעיקר במהלך 1942, לשלב את הטיעון של אפשרות השתלבות המדינה היהודית במסגרת פדרציה של מדינות ערביות, רעיון שצ׳רצ׳יל, מוין, סטנלי ואחרים השתעשעו בו.

[4] הנהלת הסוכנות 4.10.1942, וגם ובעיקר ב-Outlines of Zionist Policy, שהוא תרגום, עיבוד והרחבה של ה״קווים למדיניות הציונית״, שבן-גוריון הכין עבור ציוני ארצות-הברית, אך בנמל היציאה מאנגליה צולם על־ידי הביון הבריטי, והוא מצוי ב- 371/27129 FO E8556,.

[5] הנהלת הסוכנות, 1.2.1945, 6.4.1945.

[6] שם, 16.12.1944.

[7] שם, 7.5.1944.

[8] שם, 16.12.1944. בספטמבר 1944 נמסרה באותו פורום הערכה כי ״באירופה יש מיליון וחצי פליטים יהודיים״. שם, 21.9.1944.

[9] שיחת וייצמן עם קבוצת מנהיגים ציונים באמריקה, בהם סטיבן וויז, 17.2.1943, אצ״מ, 5/1400 Z.

[10] פגישה עם אותה קבוצה, 28.1.1943, שם.

[11] וייצמן אל סמנר ולס, 1.2.1943, שם. נוצרה סיטואציה גרוטסקית, כשוייצמן נאחז בהערה, שזרק לו צ׳רצ׳יל בחורף 1942 על כוונתו ״לעשות את אבן סעוד הבוס של המזרח-התיכון״, אם יכיר בציונות. וייצמן היה משוכנע ש׳׳תוכנית״ כזו מצויה על סדר-יומו של צ׳רצ׳יל בדרג הממשלתי המקובל. למעשה ידע על כך צ׳רצ׳יל אך ורק באמצעות אינפורמציה, שוייצמן עצמו סינן אליו קודם לכן באמצעות בראנדן בראקן, וששר-המושבות דאז, הלורד מוין, מתח ביקורת על מהימנותה. על פרשה זו כדאי לקרוא את גרסתה של אליזבט מונרו,

216-225 .pp  ,1973 London ,Philby of Arabia.

[12] השווה: יומני הנרי מורגנטאו בארכיון רוזוולט, הייד פארק, ניו-יורק, כרך 709, עמ׳ 19-16. וראה גם שיחת רוזוולט עם הקולונל הוסקינס ב-27.9.1943.

of the United States 1943, Vol. IV, pp. 811-814 ,Foreign Relations

התכתבות של צ׳רצ׳יל בפרשה זו, ראה ב:

 1328-1366, pp. 4/51/5 ,PREM  וכן 1278-1279 pp.  ,4/51/9 ,PREM.

[13] התקוות הציוניות נסבו בעיקר על תוצאות שיחה, שקיים בשאלה זו במוסקבה המנהיג הצ׳כי אדווארד בנש בשנת 1943, על-פי בקשת המנהיגים הציונים. הנהלת הסוכנות, 15.10.1942, 25.4.1943, 7.5.1944.

[14] גנזך וייצמן (להלן: ג׳׳ו), 25.1.1945. התכתבות צ׳רצ׳יל-אידן-גריג, ינואר 1945,

336-361 pp. 4/52/3 ,PREM

[15] לשחזור התפתחות תפיסתו של בן-גוריון בין 1940 לסוף 1942 מועיל לראות: א. את מכתבו אל ד״ר נחום גולדמן (מסן-פרנציסקו) 17.1.1941 בארכיון הציוני בניו-יורק. ב. את שני נוסחי ה״קווים למדיניות הציונית״. העברי, שנוסח באביב והאנגלי, שנוסח בסתיו 1941. ג. את הרצאתו המפורטת בהנהלת הסוכנות בירושלים ב-4.10.1942.

[16] A.H, Silver, Vision and Victory, New York 1949, pp. 73-74.

[17] רוזוולט סירב לקבל את בן-גוריון וכן אחרים במימשל. בן-גוריון המשיך להיות בלתי מוכר גם בתקופת כהונתו הראשונה של הנשיא טרומן. במאי 1948, כשג׳ורג׳ מארשל כבר כיהן כשנה ומחצה כמזכיר המדינה הוא הודה כי ״לא שמע על אדם כזה״, על כך ראה:

  973-5 .pp .2 Pt .Vol V ,1948 ,Foreign Relations of the United States

[18] שבתאי טבת, קנאת דוד, ירושלים 1977, עמ׳ 400-306.

[19] G. Almond, The American People and Foreign Policy, New York 1950, pp. 183-187

[20] הנהלת הסוכנות, 20.6.1944.

[21] שם, 6.4.1945, וראה גם ג׳וזף כהן לוייסגל, 10.3.1945, אצ״מ 5/922 Z.

[22] מ. בגין, במחתרת, תל-אביב תשל״ח, עמ׳ 49-48.

[23] ספר תולדות ההגנה, חלק ג׳, עמ׳ 892-889,  1262, וכן 216/176WO ו-32/10260 WO.

[24] הנהלת הסוכנות, 28 ינואר, 4, 6, 8, פברואר, ו-14 מארס 1947.

[25] רשימה ביומנו של קילרן (לפני כן - סר מיילס למפסון),

T. Evans, The Killearn Diaries, London 1973, pp. 48-49

צ׳רצ׳יל לסטנלי, 6.7.1945, 371/45378 FO, 9634 E.

[26] הצעותיו של בן-גוריון הובאו לפני שר-המשפטים הבריטי, לורד ג׳וויט, שהופגש עם המנהיג הציוני לאחר שבווין ושר-המושבות קריץ׳-ג׳ונס סירבו כבר לראותו. בפגישה זו תיווך המנהיג היהודי-בריטי סר סיימון מארקס. על כך, ראה 537/2333 CO; 371/61900 FO  וכן תרשומת בתיק ׳Private and informal Talks׳

בארכיון הציוני בניו-יורק. על הולדת הרעיון לתת לבריטים ״ברירה״ בין מדינה יהודית לבין ״חזרה לתנאים ששררו לפני הספר הלבן״, ראה בן-גוריון אל וייצמן 28.10.1947, ג״ו, וכן דבריו בכינוס מפ״אי-איחוד עולמי בבאזל בדצמבר 1947, פרוטוקול, ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל.

[27] הנהלת הסוכנות, 14, 17, 18 מארס ו-20 אפריל 1947. סילבר אל ניומן 13.4.1947 מגירת הנהלת הסוכנות, ארכיון סילבר. כן ראה ׳the Point of View of Our Political Campaign Analysis of Member states of UNO from׳

25.2.1947. תזכיר של ולטר איתן לגולדמן, אצ״מ, 25/5371 S.

[28] העתקי המכתבים ביומן בן-גוריון 28 אוגוסט ו-2 ספטמבר 1947. כידוע פורסמו המלצות אונסקו״פ ב-1 בספטמבר.

[29] ד. בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, תל אביב 1969, כרך א׳ עמ׳ 75.

[30] מנהלת העם, פרוטוקולים 18 אפריל-13 מאי 1948, ירושלים 1978, ישיבת ה-12 במאי.

[31] השווה: Hans J. Morganthau, Sientific Man and Power Politics, London 1947 p. 122,

& idem, The Decline of Democratic Politics, Chicago 1962, pp. 7-15

הפילוסוף קארל פופר חולק על מורגנטאו בהסבר התיאורטי-לוגי בדבר חוסר האפשרות לנבא מאורעות היסטוריים, אולם מסכים עמו על עצם קביעה זו. ראה למשל

pp. 260-261, 280 ,1967 ondonL ,The Open Society and its Enemies ,Popper .R Karl

במקום אחר מביא פופר הוכחה משכנעת: מהלך ההיסטוריה האנושית מושפע באורח מכריע, הוא קובע, מגידול הידע האנושי, ואין דרך לדעת ״מה נדע בעתיד״ (שהרי בדרך זאת היינו ״יודעים הכל לאלתר״).

The Poverty of Historiecism, London 1972, pp. V-VII  ,opperP ,Karl R.

והרי באותו קו טיעון ניתן גם לומר, כי עצם הידיעה אודות מה יקרה לאורך הדרך אל המאורע החזוי, גם הוא ״ידיעה״ השייכת למה שנדע בעתיד, וידיעה זו חסרה לנו, כדי לדעת מה יקרה לאחר מכן, וכו׳. למשל, המנהיגים הציונים לא יכולים היו לדעת (מה שכל איש ידע בסתיו 1945) - כיצד תסתיים מלחמת-העולם השנייה.

[32] Karl R. Popper, Conjectures and Refutation, London 1969, fn. p. & p. 123.

[33] David H. Fischer, Historians Fallacies, London 1970, p. XV .

[34] ש. אבינרי, ״גרץ והמהפכה בתפיסת ההיסטוריה של עם ישראל״, הרעיון הציוני לגווניו, תל-אביב 1980, עמ׳ 43.

 

העתקת קישור