שער העמקים

בשנת 1966 נדפסה ב״מעריב״ סדרת מאמרים של ד. בן-גוריון, ״פגישות עם מנהיגים ערביים״. שנה לאחר-מכן הופיעו, בשינויים מסוימים, כספר באותו שם (״עם עובד״, 296 ע׳). עיקר עניינו של ספר זה הוא סיפור גישושיו של בן-גוריון בשדה יחסי היהודים והערבים, בארבע שנותיו הראשונות ליד הגה המדיניות הציונית (1934-1938). הפגישות היו עם כמה אישי-ציבור ערבים מארץ-ישראל (מוסא אל-עלמי, עוה״ד עוּני עבּד אל-האדי, ההיסטוריון ג׳ורג׳ אנטוֹניוּס, הסופר מוסא אל-חוסייני), עם ריאד אל-צולח ממנהיגי לבנון, שכּיבּ אַרסלאן ראש המשלחת-הסורית-הפלשתינית בז׳נבה והמדינאי הסורי אחסאן אל-ג׳אבּרי, עם פוּאד חמזה, מנהל ענייני-החוץ של ממשלת אבּן-סעוּד, ועם חאפז והבּה, שגרירו בלונדון. הפגישות התקיימו בארץ ובאירופה. אגב, בן-גוריון כותב (ע׳ 18):

״לאחר שנבחרתי להנהלה הציונית (1933) באתי בדברים עם מנהיגי הערבים בארץ ועם נציגי סוריה, לבנון, מצרים וסעודיה״.

אולם בין האישים הערבים הנזכרים בספר אין כל נציג מצרי. פגישות בן-גוריון עם האישים הערבים כשלעצמן תופסות רק חלק קטן של הספר; רובו הגדול הסברת רקע התקופה, הדיונים של הנהלת הסוכנות היהודית ודין-ודברים עם אישים יהודים שמחוצה לה, שעמדו בקשרים עם מנהיגים ערבים. תלישת פגישותיו של בן-גוריון בארבע השנים הנ״ל (פגישותיו הראשונות עם מנהיגים ערבים, וככל הידוע גם האחרונות) מכלל המגעים הפוליטיים המרובים שהיו בין אישי-ציבור יהודים וערבים, לפני כן ואחרי-כן, נוטלת מהן את הפרספקטיבה הנכונה. למרבה-הפליאה אין בספר כל הקדמה להסברת דבר זה, להסברת כוונתו של הספר, מבנהו, כללים שנוקט המחבר בחיבורו וכיוצא באלה עניינים שנוהגים מחברים להסביר לקוראיהם.

דילוגים מאלפים

הארות הרקע שבספר לוקות בדילוגים רבי-משמעות על אירועים רבי-חשיבות, או רבי-עניין, באותן ארבע שנים עצמן. נסתפק בדוגמות אחדות בלבד.

דוגמה א: פרשת ועדת-פיל (נובמבר 3619-יולי 3719). אומנם, בהופיעו לפני אותה ועדה מלכותית שלל בן-גוריון את הגרסה של מדינה יהודית בארץ-ישראל; אולם, האם די בעובדה זו להצדיק דילוג על אחת המערכות הפוליטיות הבולטות, שהסתכמה באחד המסמכים היסודיים והמעניינים ביותר בהיסטוריה המדינית של ארץ-ישראל החדשה (דו״ח ועדת-פיל)? כל פרשת ועדת-פיל זוכה בספר לכמה עשרות שורות-אגב בלבד.

דוגמה ב: בן-גוריון אינו מזכיר כלל הצעה מצד הוועד-הערבי-העליון, שהועברה אל הסוכנות היהודית בסוף יולי 1937, כשבועיים לאחר פרסום דו״ח-פיל. ההצעה, שכּוּוְנה למנוע את חלוקת ארץ-ישראל, הייתה: ועידה ערבית-יהודית, בהשתתפות שבעה יהודים, ששניים מהם ייבחרו על-ידי הערבים, ושבעה ערבים, ששניים מהם ייבחרו על-ידי היהודים (לבל ייפָגשו רק קיצוניים מכאן ומכאן). היה זה ניסיון שנכפה על האגף הקיצוני שבהנהגה הערבית על-ידי יסודות מתונים יותר. מוֹסר ההצעה מטעם הוועד-הערבי-העליון אמר:

״נואשנו מן האנגלים. כל מה שהם טורחים בשבילם הם טורחים, כל פתרון שהם מציעים גרוע מחברו. הגיע הזמן שניקח את הדבר בידינו, שנשב לשולחן אחד ונשתדל למצוא במאמצים משותפים מוצא מן המצב המסובך״.

עמדתה של הנהלת הסוכנות היהודית להצעה נְהלית מעניינת זו הייתה כי

״היא עצמה תמַנה את באי-כוחה למו״מ ואינה יכולה לקבל בעניין זה הצעות מן הצד שכנגד״ (הודעת מ. שרת לקאלוואריסקי מ-26.7.1937).

המרומז אי-כה בספר לפרשה זו (ע״ע 151-152) אינו תואם את המסמכים שבכתב.

דוגמה ג: בהארות-הרקע אין זכר לאגודת ״קדמה מזרחה״, שרוב חבריה היו ״מסלתה ושמנה״ של ירושלים העברית אז, בייחוד מנכבדי המשפחות הוותיקות ביותר בארץ, מראשי עדת הספרדים ואחרים, מהם בעלי קשרים חשובים עם הערבים. האגודה נוסדה בסוף יוני 3619 ושמה לה למטרה השגת הבנה יהודית-ערבית והבטחת השלום בארץ.

בן-גוריון אינו מזכיר גם תוכנית רבת-חשיבות, שעמדה על הפרק ב-1937: הוצאת עיתון יומי גדול בערבית לשירות רעיון השיתוף הערבי-היהודי. את העריכה הראשית היה נכון לקבל על עצמו אחד העיתונאים הערבים המזהירים, לימים ראש המכון לעיתונות באוניברסיטת מצרים, ד״ר מחמוד עזמי, שוחר רעיון הידידות והשיתוף בין הערבים והיהודים. לאחר כינון משטר-ההפיכה במצרים היה ראש משלחת מצרים באו״ם. הוא מת באמצע נאומו במועצת-הביטחון (5.11.1954) ובין הנואמים שהספידוהו באו״ם היה גם ראש משלחת ישראל, א. אבן.

אילו כגרסת עצמו נהג

ביוני 1936, עת עמד על הפרק מו״מ על הסכם יהודי-ערבי ובן-גוריון ראה לפסוֹל את יוזמיו, או לפחות אחדים מהם, כתב אל חבר בירושלים:

״חשובה השאלה מי ומי ינהל את המו״מ עם הערבים. ראוי לכך רק מי שיש לו שתי התכונות הללו:

א) מי שמאמין אמונה עמוקה בציונות, מי שעיקרי הציונות (כגון עבודה עברית, עליה עממית, קרקע) הם בשבילו בבחינת ׳ייהרג ואל יעבור׳, מי שרואה את הגשמת הציונות המאכסימאלית כמינימום הכרחי בשביל העם העברי, מי שרואה את הגשמת הציונות כשאלת החיים והמוות של העם היהודי;

ב) מי שמבין את נפש הערבי, מי שמכבד את שאיפתו הלאומית, מי שמסוגל לראות את הדברים בעיני ערבי״.

(״במערכה״, כרך א, 1957, ע׳ 163).

אילו נהג כשופט הרואה חובה מוסרית לעצמו להתפטר ממשפט שבגלל מסיבות מסוימות, אינו מתאים לשבת בו, לא היה בן-גוריון מנסה כלל אותם ניסיונות מו״מ, שעליהם מסופר בספרו, ולא היה צריך לטרוח אחר כך כדי להוכיח שהיה זה ״ניסיון שנכשל״.

כדימוי הפולקלורי הערבי

בפולקלור הערבי יש דימוי ידוע של ״אטרש פי זפה״ (חירש בחתונה). הבקי בדברים ייזכר לא-אחת בדימוי זה למקרא קטעים שונים בספר.

בן-גוריון מעולם לא למד להכיר את העולם הערבי, כל שכן להבינו. ודאי אין זה מקרה, כי מאז הגיעו ארצה (1906) למד תורכית, אנגלית, בתקופה מאוחרת יותר למד יוונית ולפי סברה מצויה אפילו סאנסקריטית (שפת טקסטים דתיים בודיסטיים), אך מעולם לא למד לדעת ערבית, שפת האזור הנרחב בו נטועה ארץ-ישראל (שלא לדבר על העושר המצוי בה מנכסי הרוח של העם היהודי באחת מתקופות שגשוגו). ריחוקו של בן-גוריון מן העולם הערבי מורגש מאוד גם בכתביו ומאבקיו. גישושיו באותן פגישות מעטות עם מנהיגים ערבים כגשש סומא בארובה. כאשר שוֹאלוֹ עוּני עבד-אל-האדי (יולי 1934)

״אם נעזור לערבים להיפטר מצרפת ומאנגליה״ –

תשובת בן-גוריון היא כי

״בניין המשק הערבי, הרמת התרבות, חינוך העם, פיתוח הארצות הערביות [וכל זאת תחת מגף השלטון הקולוניאלי! א. כ.] קודמים ומתנים את השחרור הפוליטי״...

כאשר באחת השיחות עם מוסא אל-עלמי מוזכר שכּיבּ אַרסלאן כאחד מבעלי-ההשפעה בתנועה הלאומית הערבית, רושם בן-גוריון בסוגריים:

״ארסלאן הוא דרוזי, אבל ׳מתבולל׳ ערבי״ (ע׳ 32).

כבר אז כנראה הסתמנה הנטייה לעשות את הדרוזים לאום מיוחד.

בתחילת הספר (ע׳ 8) מצוי סיפור אפיזודה מתמיהה-משעשעת, מתי וכיצד נודע לבן-גוריון לראשונה על התנגדות פוליטית מצד ערבים למפעל הציוני בארץ: באביב 1915, שעה שהוא וי. בן-צבי המנוח (נשיא מדינת ישראל 1963-1952) התהלכו במגרש של בנייני הממשלה בירושלים בעומדם להיגרש מן הקיסרות העות׳מאנית, הזדמן לשם סטודנט ערבי בשם ״יחיא אפנדי״ שהתרועע איתו בקושטא, שם למד בן-גוריון תורת-המשפטים; כאשר שאל הסטודנט הערבי מה מעשיו של בן-גוריון בחצר בית-הסוהר וזה סיפר לו, כי יש פקודה לגרשו מתורכיה, הגיב על כך הלה לאמור:

״כידיד שלך אני מצטער על כך, כערבי - אני שמח״. וכאן מוסיף בן-גוריון: ״היה זה המקרה הראשון שנתקלתי בהבעת איבה מדינית מצד ערבי״.

מראשית צעדיו בארץ היה בן-גוריון ״הוֹמוֹ פוֹליטיקוּס״. אי-אפשר היה שלא שמע על נג׳יבּ נאצר ושבועונו ״אל-כרמל״, שנוסד (בחיפה) ב-1908, זמן קצר אחרי הפיכת ״התורכים הצעירים״ והכרזת התחוקה בתורכיה, על העיתון ״פלסטין״ שנוסד ב-1911 ביפו (יצא לאור בה עד 1948 ואחר-כך הוסיף להופיע בירושלים הערבית עד אביב 1967), ששניהם הטיפו נגד המפעל הציוני בארץ. כלום אפשר שלא ידע על הופעת הצירים הערבים מארץ-ישראל בבית-הנבחרים של תורכיה, מאז היפתחו בנובמבר 1908? ופליאה על פליאה: בן-גוריון היה מראשוני עורכו של ״אחדות״, ביטאון ״פועלי-ציון״ בארץ; בגיליון אלול תר״ע (1910) נזכר ספרו של נג׳יבּ עזוּרי, ערבי ירושלמי מייסד ״ליגת המולדת הערבית״ (פאריז, 1904), שהזהיר את הערבים בפני תנועת-התחייה היהודית שפנֵיה לארץ-ישראל:

״זה היה מעשה של יחיד, שפנה בספרו לממשלות נֵכר״, כתב ״האחדות״, ״אבל היום אנו רואים כבר המון עיתונים (ערביים) בא״י, סוריה ומצרים, הנלחמים בנו, ותלמידיו של נג׳יבּ עזורי אינם פונים עוד לממשלות זרות, אלא מכוונים את התעמולה כלפי העם הערבי והממשלה התורכית״.

רק באביב 1915, מפי חברו הסטודנט יחיא אפנדי, נודע לו לב״ג על התנגדותם של ערבים למפעל היהודים בארץ?!

על הצהרות ומעשים

בשיחה עם עוני עבד אל-האדי (18.7.1934) אומר הלז לבן-גוריון: ״ויצמן ואחרים מכריזים בכל פעם על רצון טוב כלפי הערבים - היכן הרצון הזה? במה נתגלה למעשה? התְדַמו לרמות אותנו בהכרזות יפות? מה עשיתם כדי להוכיח לנו את רצונכם הטוב?״ (ע׳ 22).

אכן, הדברים מצלצלים כהד לדברי בן-גוריון באסיפת-הנבחרים השנייה (כ״ו טבת תרפ״ו/1926):

״הרצון שלנו לא ייבחן, גם אינו נבחן עפ״י דקלאראציות והבטחות והכרזות יפות, אשר מישהו יכריז בחגיגיות רבה מעל במה זו או מעל במה אחרת; יחסנו ייבחן עפ״י המעשים שאנו עושים (ההדגשה במקור) ולא עפ״י הדברים שאנו מדברים״. (״אנחנו ושכנינו״, הוצאת ״דבר״ 1931, ע׳ קכ״א).

אם לדון על-פי המעשים שנעשו בניצוחו של בן-גוריון בתקופה הממושכת עת עמד ליד ההגה של התנועה הציונית ושל מדיניות ישראל ייראו המדרש והמעשה בתחום זה אצלנו כשמיים וארץ.

הדים מן הצד השני

שאלה מעניינת היא באיזו מידה תרמו הפגישות המתוארות בספר לקירוב הלבבות, לזריעת זרע של הבנה הדדית ושל תקווה לחפש יחד פתרון קונסטרוקטיבי לבעיות המשותפות המסובכות. היו אישים בתנועה הלאומית היהודית שאפשר לרשום לזכותם הישגים בלתי-מבוטלים בתחום זה. ספרו של בן-גוריון מעיד, כי את מחברו אין למנות עם אלה. דבר זה ידוע מתוך מגעים עם אישים ערבים שהיו מעורבים בניסיונות שונים של מו״מ ערבי-יהודי, אך יש גם עדות ישרה בכתב. כשליש מן הפגישות עם מנהיגים ערבים הנסקרות בספר (4 מכלל 13) היו עם מ. אל-עלמי. בן-גוריון אף אומר עליו כמה דברי שבח (״וגם אינו שונא ישראל״, ע, 19). מה למד אדם כאל-עלמי מן השיחות עם ב״ג? - תשובה על כך מצויה בספרו של ג׳פרי פ׳רלונג

 1969, London ,Musa Alamy The Story of - Palestine is my Country : Goeffrey Furlonge

ביחסו לב״ג

״מספר טעויות בנוגע לעובדות״, אומר אל עלמי (ע, 103 של ה״סטורי״ שלו) ש״אף כי נפרדו [לאתר השיחה] תוך ידידות על-פני השטח״ והוא, עלמי, אף ״התרשם לטובה מגישתו הישרה לעניין של בן-גוריון״,

הרי בכל זאת:

״השיחה ציינה את השלב הסופי בהשכלתו [של עלמי] בנוגע לטבעה ולמטרותיה של הציונות. למרות כל שראה וקרא בעשור הקודם, הוא נשאר, לדבריו, ׳תמים במידה שלא תיאמן׳ בנוגע למטרות הסופיות של הציונים, שבהודעותיהם הרשמיות הקפידו תמיד לשמור על משאלותיהם במסגרת הצהרת-בלפור והמנדט, כלומר בית לאומי בארץ-ישראל. עתה שמע מנהיגים אלה, שלא נחשבו קיצוניים, מבהירים באופן צלול כבדולח, כי שאיפתם לא פחות מאשר שלטון גמור על הארץ (לרבות עבר-הירדן, כמסתבר ממהלך השיחה - א. כ.)״.

״אחד הקשיים בהתקרבות עם הערבים״, כותב בן-גוריון (ע׳ 25), ״הוא חוסר האמון האישי. אני עוררתי אמון בלבו של מוסא עלמי וי. ל. מגנס מחשיב מאוד דבר זה״.

אך אמון הוא נכס שיש לשמור עליו. מה יכלה להיות תגובתו של אל-עלמי אם בשיחה איתו מנסה בן-גוריון לשכנעו, כי ארץ-ישראל צריכה להיות כולה מדינה יהודית, וזמן לא רב אחר-כך משתדל הוא עצמו לשכנע את ועדת-פיל בחוסר הצדק ובחוסר ההיגיון שבתביעה זו? מנהיגים ערבים שעמהם נפגש לא היו זקוקים לכך שיגיד להם בן-גוריון שלגביו העיקר הם האנגלים, לא הערבים. בלי לקרוא את ספרו, שעתיד היה לצאת לאור קרוב לשלושים שנה אחרי-כן, לא טעו בהבנת מדיניותו הבסיסית, כפי שהסביר אותה לחבריו בהנהלה ב-1936:

״אנחנו נחתור לקראת הסכם יהודי-אנגלי, ולמען הקל על אפשרות של הסכם יהודי-אנגלי, עלינו להיות מוכנים להסכם יהודי-ערבי״ (ע׳ 73).

בהקשר זה כדאי להביא אפיזודה שנרשמה על-ידי בן-גוריון (ע׳ 32):

״הערבים עוד זוכרים את ההתנהגות הבלתי-הוגנת של קולונל קיש [מנהל המחלקה המדינית ויו״ר ההנהלה הציונית בא״י בשנים  1931-1923- א. כ.] וחבריו, אשר פנו לערבים לפני הקונגרס [הערבי] השביעי, שלא יקבלו החלטה נגד הציונות, ובתמורה יגלו גם היהודים רצונם הטוב כלפי הערבים. הקונגרס השביעי נתאסף, ובהשפעת אחסאן בּיי אל-ג׳אבּרי לא נתקבלה שום החלטה נגד הציונות. בינתיים חלו מאורעות 1929. וכשבאה ועדת שוֹ [שנשלחה ארצה אחרי המאורעות - א. כ.] השתמשו היהודים בעובדה שלא נתקבלה כל החלטה ערבית נגד הציונות, להוכיח שאין הערבים מתנגדים לציונות״.

חשיבות הספר

קורא רגיל ספק אם ימצא עניין בספר זה, המספר ללא כישרון סיפורי מיוחד, וללא ניתוח סוציולוגי-היסטורי, מעשים שהיו ״לפני המבול״. לעומת זאת ימצאו בו עניין חוקרי תולדותיהם של יחסי היהודים והערבים וההיסטוריה המדינית של ארץ-ישראל. אלה ימצאו בספר הודאת בעל-הדין עצמו, כי אכן לא הייתה לה לתנועה הציונית מדיניות ברורה וישרה בשאלת-המפתח של מפעלה בארץ, לא ידעה מה להציע לערבים כבסיס להסכם ולעבודה משותפת. כי יהיו היהודים לגורם מכריע בארץ, לזאת לא יכלו הערבים להסכים; למעמד של גורם ממדרגה שנייה (מיעוט תמידי) במולדתם - לא יכלו היהודים להסכים; את הרעיון של שוויון המעמד המדיני של שני העמים בארץ, בלי שים לב למספרם, דחה הקונגרס הציוני, שפיטר את וייצמן (1931) בשל יחסו החיובי לרעיון זה. החזון הראשוני בדבר הגשמת הציונות, תוך הבנה ושיתוף עם הערבים, תבע מדיניות של הסכם מודרג. גם מנהיגים ערבים שנטו ורצו בהסכם ובשיתוף-פעולה עם היהודים לא היו נכונים להסכים מראש למלוא השאיפות של היהודים. ואילו מדיניות של הסכם מודרג, מתוך חשבון גדול וראייה ארוכת-טווח - בכך לא הצטיינה המדיניות הציונית מעולם. ספרו של בן-גוריון יש בו כדי לחזק את ההערכה, כי דרך המדיניות הציונית בארץ-ישראל לא בהכרח נגזרה כפי שנגזרה. יכול היה להיות גם אחרת. קורא הספר ייווכח גם עד-מה היו לרועץ למדיניות-החוץ היהודית שיקולים צרים של מדיניות-פנים. הגישה הייתה (ונשארה):

״אם צריך המשיח לבוא על-ידי זולתנו, מוטב שלא יבוא״.

הספר מפריך את הטענה שעליה חינכו את דעת-הקהל היהודית, כי ״לא היה (ואין) עם מי לדבר״. אפשרויותיו של המחבר להשתמש בחומר גנוז מעניין מניחות לקורא ליהנות קמעה מהצצה אל מאחרי הקלעים של הזירה הפוליטית מן הימים ההם. אגב, כך יראה מה נשתנה העולם בשלושים-וכמה השנים שחלפו מאז, כאשר הגורם המכריע באזור זה היו שלטון בריטניה ועושי-דברה המקומיים ושר בריטי (שר-המושבות מלקולם מקדונלד), בתובעו מנציגי היהודים ב״שיחות לונדון״ להבין למצבה של בריטניה נוכח מלחמת-העולם השנייה המתקרבת. יכול היה לומר בפשטות ובוודאות:

״אם האימפריה הבריטית תאבד - גם היהודים יאבדו״ (ע׳ 226) ...

מחדלי המו״ל

אין להטיל על מו״ל אחריות לטעויות מחבר, או לשגיאותיו הדידאקטיות (ויש כאלו בספר). אך תמוה הדבר שבית-הוצאה כ״עם עובד״ מוציא בימינו ספר כזה בליקויים טכניים שאין להם מחילה: ללא מפתח-שמות-אישים, ללא הערות-שוליים להסברת עניינים ומונחים, בכתיב משובש של שמות ערביים וגם בהרבה שגיאות-דפוס ״פשוטות״, שהגהה קפדנית יותר יכלה לסלקן.