בן-גוריון נגד דיין או בעקבותיו? ישראל בדרך אל המלחמה היזומה
מק"ט
3026י
מחבר/עורך
גולני מוטי
title
בן-גוריון נגד דיין או בעקבותיו? ישראל בדרך אל המלחמה היזומה
שנת הוצאה
1996
נושאים
ביקורת על מאמר של דוד טל, מתוך: קתדרה 81
מילות מפתח
בעקבותיו, היזומה
תוכן


 

ביקורת על מאמר של דוד טל: בין בן-גוריון, שרת ודיין - המאבק על היוזמה למלחמת מנע, 1955


מאמרו של דוד טל עוסק בראשית הוויכוח, בישראל של שנות החמישים, בשאלה אם נכון ליזום מלחמה, ומתמקד, בצדק, במקומו של דוד בן-גוריון בוויכוח זה. מקומו המרכזי של ״האב המייסד״ אינו מוטל בספק. הדברים היו נכונים גם שעה שבן-גוריון ישב בשדה-בוקר כחבר כנסת ללא תפקיד ביצועי (מינואר 1954), גם שעה ששימש שר הביטחון בממשלת שרת בחודשים פברואר-אוקטובר 1955 וכמובן עם שובו אל ראשות הממשלה ב-2 בנובמבר באותה שנה. אני מבקש לחלוק על טל בעניין המועד, שבו החל בן-גוריון מבקש מלחמה. העיתוי שאציע שופך אור אחר על נסיבות ראשיתו של הדיון, ומוביל לבחינה שונה של מערכת היחסים בין בן-גוריון לבין תלמידיו משה שרת ומשה דיין.

טל מסכים עם הרוב המכריע של חוקרי התקופה, הגורסים, כי מאז שהכריזה מצרים על עסקת הנשק הגדולה שלה עם צ׳כוסלובקיה, בשלהי ספטמבר 1955, החלו לחשוב בישראל במושגים של מלחמה יזומה. מגמה זו הייתה למדיניות ישראלית מפורשת כיוון שגם ״הראש והראשון״, בן-גוריון, אימץ אותה.[1] עוד גורס טל, כי עד אותה עת התנגד בן-גוריון נמרצות לרעיון המלחמה היזומה, וכי את האקטיביזם המיוחס לו יש לראות בפרספקטיבה פוליטית פנימית של מאבקו נגד תלמידו ויורשו שרת. הדברים נכונים לדעתו ביתר שאת לתקופה שלאחר פברואר 1955, כאשר בן-גוריון חזר אל ממשלת שרת על מנת לכהן בה בתור שר הביטחון. מאותה עת היה עיקר עניינו לאלץ את ראש הממשלה ושר החוץ לשנות את מדיניות הביטחון שלו, להכשילו ולהבהיר באופן ברור מי הוא בעל המילה בהנהגה. את טענתו כלפי

״חוקרים שראו במאבקו זה של בן-גוריון [בשרת מאז פברואר 1955] נקודת מפנה בתפיסתו הביטחונית ובכוונותיו כלפי נאצר ומשטר שביתת הנשק״,

מפנה טל גם אלי. טל מתנגד לטענה כי

״שר הביטחון [ניהל כבר בחורף 1955] מדיניות של הסלמה כלפי מצרים בכוונה ליצור משבר ולהגיע למלחמה עמה״.[2]

בין טל לביני יש מחלוקת מעבר לשאלה מתי החל בן-גוריון לתמוך במלחמה יזומה. מחלוקת זו נסבה בעיקרה על דרכה של ישראל אל מלחמת סיני בפרט ועל גיבוש מדיניות הביטחון שלה בכלל.

טל גורס, כי בן-גוריון התנגד בחורף 1955 למלחמה יזומה עד כדי כך, שצריך היה

״להיזהר שהצלחתו במאבק לא תביא לקבלת הקו, שביקש דיין לנקוט [מלחמה יזומה], אך בן-גוריון עצמו דחה אותו״.[3]

על-פי טל היה אפוא ויכוח חריף בין בן-גוריון לבין מי שאכן דגל במדיניות המלחמה היזומה, קרי הרמטכ״ל דיין, וכל כוונתו של בן-גוריון הייתה כאמור לערער את מעמדו של שרת המתון בעזרת הצהרות והצעות החלטה אקטיביסטיות כביכול.

השאלה המרכזית במחלוקת בינינו היא: מתי החל הוויכוח הפוליטי הפנימי המפורש בשאלת המלחמה היזומה, ויכוח, שהכרעתו הביאה את ישראל להיות בין יוזמי המלחמה באוקטובר 1956?

שאלה נוספת במחלוקת זו, אשר נגזרת מן השאלה הראשונה, היא: מי היו האישים בצמרת הביטחון הישראלית שהובילו את המהלך הזה, שראשיתו בהכרה, כי ישראל זקוקה ל״סיבוב שני״, ואחריתו במלחמת סיני?

טענתי היא, שבן-גוריון אכן התכוון כבר בחורף 1955 ליזום מלחמה במצרים, ולא רק שלא היה ויכוח בינו לבין דיין בעניין זה, אלא הוא אף אִפשר לרמטכ״ל להוביל את המהלך.

לפני שאַרצה את טענותי ברצוני להציג כמה שאלות משנה להבהרתה של המחלוקת:

א. כלום קיימת בהכרח סתירה בין רצונו של בן-גוריון, שר הביטחון בממשלת שרת, לערער על מדיניות ראש הממשלה לבין השינוי שחל בתפיסת הביטחון שלו?

ב. האם הביא בן-גוריון את ישראל אל סף מלחמה עוד לפני הכרזת נאצר על עסקת הנשק הגדולה עם צ׳כוסלובקיה רק על מנת לערער את מעמדו של שרת?

ג. אם נכונה טענתי, כי דובר על מלחמה יזומה כבר בחורף 1955 מה טעם ראו ראשי מערכת הביטחון בישראל ליזום מלחמה בטרם ניצבה ישראל בפני הפרה כה חמורה של מאזן החימוש, כפי שנראו הדברים לאחר פרסום דבר העסקה הצ׳כוסלובקית-המצרית בספטמבר 1955?

 

גמול או מלחמה?

 

טל מסכים, כי עם שובו אל הממשלה, בפברואר 1955, ביקש בן-גוריון לשנות את מגמותיה של מדיניות הביטחון הישראלית. אלא שהוא מגביל את השינוי לתחום הביטחון השוטף:

מניסיון להתמודד עם פעילות הרצח והחבלה בגבולות בעזרת עשייה מדינית (נוסח שרת),

להתמודדות צבאית, שעיקרה פעולות גמול תוקפניות וגדולות היקף.

אלא שפעולות הגמול כבר לא היו אמצעי חדש בפברואר 1955. כלום התכוון שר הביטחון רק לשנות את המינון בין התגובה המדינית לצבאית? בפרשת ״פעולת עזה״ (״חץ שחור״) למשל, בסוף פברואר 1955, לא רק שאחריותו של בן-גוריון הייתה מוגבלת מטבע הדברים, שכן הפעולה נערכה פחות משבוע לאחר שובו אל משרד הביטחון, אלא שאף לא היה לו במקרה זה שום ויכוח עם שרת, חוץ מאשר על רמת התוקפנות, שיש לנקוט בפעולה. יתר על כן, שרת הוא שראה בגמול, כבר לאחר פעולת קיביה באוקטובר 1953, שילוב בין פעולה צבאית לבין הצהרה מדינית, שבה ישראל מקבלת על עצמה את האחריות לפעולה, ובכך מזהירה מפני המשך הפעילות העוינת נגדה. שר הביטחון לעומת זאת העדיף להסתתר לאחר פעולות הגמול מאחורי הצהרות מעורפלות שאין בהן לא אמת ולא נטילת אחריות.[4]

הצגת הוויכוח בין שרת לבין בן-גוריון כאילו עסק בשאלת הגמול לבדה, מאבדת את העיקר. לשרת לא הייתה התנגדות עקרונית לפעולות גמול, אם כי הוא סירב לראות בהן תגובה אוטומטית ודרש להגבילן פן תאבד השליטה עליהן. איבוד השליטה - זה בדיוק מה שביקשו דיין ובן-גוריון באותה תקופה. הוויכוח הגדול שפרץ בעניין הגמול על הרצח בפטיש בסוף מרס לא עסק שוב כבעבר בשאלה אם לגמול וכיצד; שאלה זו כבר לא הייתה רלבנטית באותה עת. טל לא ניתח נכון לדעתי את הוויכוח על ההצעה, שהביאו לממשלה בן-גוריון ודיין לאחר הרצח בפטיש. הוויכוח שניטש שם עסק בשאלת המלחמה היזומה ולא בשאלת אופי הגמול. והדברים אינם נחלת ההיסטוריון לבדו, הם היו ברורים גם לאלה, שנטלו חלק בוויכוח עצמו בסוף מרס ובראשית אפריל 1955.[5]

תגובתו של בן-גוריון על האירוע בפטיש הייתה יוצאת דופן ב״רמת הגמול״ שלה ובפוטנציאל המלחמה הברור, שהיה גלום בה. הוא הציע לגרש, פשוטו כמשמעו, את המצרים מרצועת עזה, לשון אחר: לכבוש את הרצועה. קודם שהביא את הצעתו לפני שרת והממשלה, הציג שר הביטחון לרמטכ״ל שלוש שאלות, שמשתמע מהן, כי הבין היטב את משמעות הצעתו:

כמה זמן יידרש לכיבוש הרצועה?

האם צה״ל מוכן למלחמה נגד מצרים?

האם צה״ל מוכן למלחמה נגד כל מדינות ערב?

אין בידנו כל עדות לכך, שהרמטכ״ל ניסה להניא את שר הביטחון מלהביא את תוכניתו לאישור הממשלה, נהפוך הוא.[6]

 

״מיעוט מובטח״?

 

בן-גוריון פעל במהירות. כבר ביום שישי 25 במרס בבוקר, שעות ספורות לאחר הרצח בפטיש, זימן התייעצות בביתו בתל-אביב. למחרת, בשבת, אחרי התייעצות נוספת של צמרת מפא״י (שוב בביתו של בן-גוריון), כונסה ישיבת ממשלה, שלא מן המניין, ובה התעמת שרת עם בן-גוריון. הדיון לא הוכרע, ונמשך בישיבתה הרגילה של הממשלה ביום ראשון 27 במרס. גם כאן לא הסתיים הוויכוח, אך בן-גוריון לא הרפה. ב-28 בחודש ביקר בפטיש, ולמחרת ביקש שוב דיון בממשלה. הוא משך את הדיון עד 3 באפריל, ואז נכשל בניסיונו לדחות את ההצבעה. הצעתו הורדה מסדר היום על חודו של קול, בקולות ראש הממשלה, שלושה משרי מפא״י וכל שרי המפלגות האחרות השותפות בקואליציה.[7]

כבר בדיון הראשון בממשלה נראה היה לבן-גוריון, כי הרוב שלו מוטל בספק. מדוע התעקש להמשיך? ב-30 במרס, בעוד הדיון בעיצומו, הורה לדיין לחדול מהכנותיו למלחמה, כיוון שיש לו ״מיעוט מובטח״, כך טען, בממשלה.

האם די להסביר את המשך הדיון רק ברצונו של שר הביטחון לעמת את גישתו עם גישת ראש הממשלה?

ומה היה קורה אילו גבר בהצבעה על ראש הממשלה?

הכרעת הדיון לטובת שרת לא הייתה מובנת מאליה, כפי שטוען טל. שרת ניצח על חודו של קול, לא יותר. בהצבעה אחרת, בראשית אפריל, על הצעת בן-גוריון להפגיז את העיר עזה (דבר חריג מאוד באותה תקופה), נפלה ההצעה כתוצאה מתיקו.

יתר על כן, לא היה זה דיון פוליטי על מצע או על תְכני פעולה עקרוניים לעתיד. הממשלה אמורה הייתה להכריע לגבי הצעת החלטה לביצוע. בן-גוריון ביקש לחולל שינוי יסודי במדיניות הביטחון של ישראל. הוא הניח על שולחן הממשלה לראשונה את תוכנית המלחמה היזומה, כדרך לפתרון חלקי של בעיות הביטחון של ישראל. והוויכוח בממשלה התמקד כאמור בשאלה אם יש לישראל עילה סבירה למלחמה ולא בשאלת הגמול כפשוטו. שרת סיכם את העניין, אחרי ההצבעה, באמירה כי

״נחלצנו מאסון אשר מי יודע במה היה מסתיים״.

במקרה זה, שלא כבעבר, באה מצד שר הביטחון לא רק היוזמה לתגובה צבאית, אלא גם הגדרת היעד והמטרה. מקובל היה, כי הצבא מגיש לשר הביטחון הצעה לפעולה, והשר מאשר את ההצעה ומעביר אותה אל ראש הממשלה, או דוחה אותה על הסף.

האם ביקש שר הביטחון לנצל את פעולת הגמול על הרצח בפטיש כעילה לפגיעה במצרים, שבה ראה את מדינת העימות העיקרית? דומה שכן. הוא העיד על עצמו, כי ביקש בהזדמנות זו להיפרע מנאצר הן על ההפרות החוזרות ונשנות של הסכם שביתת הנשק והן על הפרת זכויות השיט של ישראל במפרץ אילת ובסואץ.[8] על כל פנים ברור היה במרס 1955, כי בן-גוריון חבר לדיין, אבי מדיניות המלחמה היזומה, בניסיון להביא את ישראל ליזום מלחמה.

 

הוויכוח על הדרך והוויכוח על הקצב

 

הדעה כי מלחמה יזומה לא רק אפשרית, אלא עדיפה על כל אפשרות אחרת, כגון מגננה או מתקפה הבאה בעקבות מכה ראשונה של הערבים, הגיעה אל ממשלת ישראל מלמטה, מהצבא, מבית מדרשם של הרמטכ״ל דיין וראש אגף התכנון שלו סגן אלוף יובל נאמן. לא הייתה זו מדיניות הרפתקנית לשמה. לאחר שבנו תוכנית מלחמה יסודית ומקיפה הגיעו השניים למסקנה, כי ישראל צריכה ויכולה ליזום מלחמה. בבסיס גישה זו עמדה הדעה, כי שלום על בסיס הסכמי 1949 והגבולות שנקבעו בהם הוא מסוכן לישראל. דיין סבור היה כי

שלום בגבולות קשים להגנה,

במרחב מחיה דל,

ללא שליטה על מקורות המים ועל נתיבי הים והאוויר לישראל וממנה

ובעיקר נוכח הירידה ביכולת ההרתעה הישראלית,

שלום כזה כמוהו כהזמנה למלחמה הבאה, והוא אינו נכון לישראל. דיין הסכים, כי אין למלחמה תכלית משל עצמה וכי בטווח הארוך יובטח קיומה של ישראל רק בעזרת חוזה שלום עם המדינות הסובבות אותה. אלא שקודם לשלום הזה על ישראל ליצור, בעזרת מלחמה יזומה, מציאות נוחה, שתביא אותה אל המשא ומתן לשלום בעמדה של כוח. שרת דחה בשעתו את תוכנית דיין, וגם בן-גוריון נקט גישה דומה. אלא שעם שובו אל משרד הביטחון קיבל בן-גוריון, בהיסוס גדול, את דרכו של דיין.[9]

לדיין, הרמטכ״ל הרביעי של צה״ל, הייתה השפעה יוצאת דופן על ממשלת ישראל, שאת החלטותיה אמור היה לבצע בתפקידו כראש המטה הכללי. דיין לא היה קצין אלמוני שעה שמינה אותו בן-גוריון לתפקיד הרמטכ״ל, ב-6 בדצמבר 1953, יום לפני פרישתו לשדה-בוקר לתקופה של גלות מרצון. דיין הביא לידי ביטוי את כישוריו המדיניים כבר בשנת 1949, כשהיה המפקד הצבאי של ירושלים, בעת שעוצבה שם מערכת ההסכמים עם ירדן - תחילה בדיונים בעיר עצמה, ואחר כך באי רודוס, בשיחות שביתת הנשק. גם בהמשך, כאלוף פיקוד הדרום, כאלוף פיקוד הצפון וכראש אגף המטה הכללי (אג״ם), לא הסתיר דיין את דעותיו בעניינים שמחוץ לתחום עיסוקו הצבאי

 

מה בין 1954 לבין 1955?

 

לטענת טל בן-גוריון לא התכוון כלל ועיקר למלחמה שעה שהציע לממשלה בסוף מרס 1955 להוציא את המצרים ברצועת עזה, והוא מסתמך בעניין זה בעיקר על ניתוח עמדתו של בן-גוריון שעה שישב בשדה-בוקר בשנת 1954, ללא תפקיד ביצועי. טל צודק; באותה עת הייתה מדיניות המלחמה היזומה נחלתו של הרמטכ״ל בלבד. אי הצלחתו של דיין להנחיל מדיניות זו לשרת הביאה אותו-לשדה-בוקר, ושם דרש מבן-גוריון לשוב אל הגה השלטון. רק שובו של ״הזקן״ לממשלה, סבור היה דיין, ייתן סיכוי לגישתו ולכך שתהפוך עם הזמן למדיניות הביטחון של ישראל. טל, הרואה את הדברים בפרספקטיבה של הביטחון השוטף, מתמקד בביקורת של בן-גוריון על מדיניות הגמול של שרת. הוא אינו נוגע בהסכמות שבין השניים באותה תקופה, ודווקא בעניין יסודי ואף חיוני יותר לביטחונה של ישראל - בן-גוריון וגם שרת התנגדו בשנת 1954 לכל צעד שמשמעותו מלחמה יזומה. טל נדרש לעניין זה, אך בהקשר לא נכון, שעה שהוא מבקש למתוח את המחלוקת בין דיין לבן-גוריון בשנת 1954 בשאלת המלחמה היזומה - לשנת 1955. מה שנכון לשנת 1954 אינו בהכרח נכון גם לשנת 1955, במיוחד נוכח המשבר הפוליטי והשינוי במעמדו של בן-גוריון עם שובו אל הממשלה מבלי שנבחר לעמוד בראשה. טל אינו דן בתהליך שעבר על בן-גוריון ודיין בפרט ועל הצמרת המדינית-הביטחונית בכלל בשנים 1955-1954. לדוגמה הוא מציין, שכבר בינואר 1954 הציע דיין לפרוץ בכוח את מְצרי טירן, מעשה שמשמעותו מלחמה. הצעה זו אכן עוררה אז התנגדות גורפת. אך שעה שהעלה הרמטכ״ל רעיון זה בשנית, ביוני 1955, כפי שמציין טל, לא נתקל שוב בהתנגדות כללית - שהרי בינתיים הביאה תמיכתו של בן-גוריון בדיין לתמיכתם של מרבית שרי מפא״י ברעיון המלחמה היזומה.[10]

בן-גוריון ודיין חלקו שניהם על מדיניותו של שרת, ואף התקשו לקבל את מרותו כראש הממשלה. עם שובו אל משרד הביטחון מצא בן-גוריון ראש ממשלה חזק - יותר מכפי שההיסטוריוגרפיה של התקופה מתארת בדרך כלל. טל צודק בטענתו, כי בן-גוריון עשה הכול לערער את מעמדו של שרת. זה היה בוודאי אחד הגורמים לכך, שהסכים לגישת דיין בשאלת המלחמה היזומה - אחד הגורמים אך לא הסיבה המרכזית להתנהגותו בחודשים מרס-ספטמבר 1955. מאחורי השינוי אצל בן-גוריון עמדו שניים: הרמטכ״ל והדרך שבה ניתח שר הביטחון את מצבה של ישראל בתחום הביטחון.

 

חידוד עמדות

 

הוויכוח על הצעת שר הביטחון והרמטכ״ל לכבוש את רצועת עזה, בעקבות הפיגוע בפטיש, חידד עמדות. הודות לוויכוח זה יש ביכולתנו לעמוד היטב על הבדלי ההשקפות העקרוניים בין שרת לבין בן-גוריון ודיין בשאלת המלחמה היזומה בחורף-אביב 1955. שרת גרס, שכיבוש הרצועה לא יפתור את בעיית הפליטים: אלה שינוסו ואלה שיישארו ימשיכו לפעול נגד ישראל, ואף ביתר שאת. כלום כדאי לה לישראל כיבוש לשעה, שיגרור בעקבותיו ויכוח על הנסיגה? בכלל, סבור היה שרת, במלחמה תוכל ישראל להכניע את הערבים - אבל לא להשיג שלום עמם. הכנעה כזו (ללא שלום) תבוא רק לאחר שתיכבשנה קהיר, דמשק ורבת עמון.[11]

בן-גוריון, בגיבויו של דיין, טען לעומת זאת, כי כוחה של ישראל ביצירת עובדות. רק כך תהיה ישראל לגורם מדיני, שיש להתחשב בו. מקומה של המערכת הבין-לאומית היה לדעתו משני בלבד. פני מצרים להתפשטות, טען, ורק מעשה נועז, בטרם תוחמץ שעת הכושר, יעצור התפתחות זו. העולם הערבי מפולג ולא יסייע למצרים, וגם המערב לא יתמוך בה. מצרים לא התקשרה בברית הגנה עם ארצות-הברית או עם בריטניה. ארצות-הברית לא תתערב באופן ישיר, כי דעת הקהל שם לא תסבול זאת. אם בריטניה תיכנס שוב למעורבות בסכסוך - ״נגרשנה בחרפה״. כך, כלאחר יד, פתר בן-גוריון גם את בעיית החרם הכלכלי הצפוי ואת שאלת הפליטים באומרו: ״נסתדר״. יש להביא בחשבון, אמר, גם את סכנת הפגיעה במוראל האוכלוסייה, במיוחד ביישובי הספר. בקצרה, דומה היה, כי לדעת בן-גוריון, לפחות בשלהי מרס 1955, היה בכוחה של ישראל לפתור במחי מלחמה אחת חלק גדול מבעיות הביטחון שלה.[12]

על-פי עדות שרת, בן-גוריון דיבר בישיבת הממשלה, שדנה במלחמה במצרים בלהט רב, וציין בעצמו, כי לא דיבר אל הפרוטוקול, אלא כדי לשכנע. דומה כי הדברים לא היו מגובשים עדיין בדעתו לחלוטין בשלב זה, שאם לא כן קשה להסביר אמירות כגון: ״נגרש את הבריטים בחרפה״ או ״נסתדר״, כאשר מדובר בחרם כלכלי ובהתעצמותה של בעיית הפליטים. סוגיות אלה היו נהירות היטב לבן-גוריון. האם ביטל אותן רק משום שלא נשא באותה עת באחריות העליונה, כיוון שהיה ״רק״ שר הביטחון?

דומה שבן-גוריון שוב לא החזיק באביב 1955 בגישה שניסה בשנת 1954: ״חשובים לנו אנשים, לא שטחים״. מותר לנו להניח, כי גם אצל מנהיג בגילו אז (שישים ותשע) עשויה הייתה להתחולל תמורה. כדרכו לא היה השינוי אצל בן-גוריון חד-ממדי. הדיבורים על ״מיעוט מובטח״ וביטויי היסוס קשים, שנקט בחודשים הבאים שיקפו את השניוּת הנמשכת, את המצוקה ואף הפחד, שליוו את בן-גוריון גם בהמשך, ערב מלחמת סיני ובמהלכה, בן-גוריון זקוק היה לסיוע גם לאחר שגישתו לשאלת המלחמה כבר עוצבה. את עיקר הסיוע העניק לו כאמור דיין, שהיה משוכנע בתועלת שבמלחמה יזומה. השניים ניהלו, ממרס 1955 ועד אוקטובר 1956, שיח מעניין, שבו מילא בן-גוריון את תפקיד הבלם, ודיין - את תפקיד המאיץ בדרך אל המלחמה. התפקידים היו תפורים היטב על אופיים, גילם ותפקידיהם של השניים באותו זמן. יחד עם זאת לא היה שיח זה אפשרי ללא הסכמה בסיסית ביניהם בדבר הצורך במלחמה יזומה. הכול הסכימו על המטרה: שלום.

הוויכוח שלהם עם שרת היה על הדרך,

הוויכוח ביניהם היה על הקצב, דיין הוביל ובן-גוריון דאג להאט, לשאול את השאלות הקשות, אף שעקרונית שוב לא חלק על דיין.

אין לפרש את השניוּת וההיסוס אצל בן-גוריון בשאלת המלחמה היזומה כשלילתה הגמורה לכאורה (בדרך זו הרי אפשר לטעון גם, כי לא רצה לצאת למלחמת סיני).

גם אם ביקש בן-גוריון לבחון את שרת, להקשות עליו ולערער סמכותו - סביר שהבין, כי דרישתו עשויה (או עלולה?) להתממש. חשוב מזה, נזרע הזרע, מלחמה יזומה על ידי ישראל שוב לא הייתה מאז מארס 1955, בחזקת רעיון של המטה הכללי לבדו. הייתה זו אפשרות, שתמכו בה חברים מרכזיים בממשלה, ובהם ראשי מפא״י כבן-גוריון עצמו, לוי אשכול, גולדה מאירסון ודב יוסף. מדיניות שנראתה אך אתמול בעיני שרת פרועה וחסרת אחריות, הפכה לאופציה סבירה לגמרי.

הניתוח עד כאן שופך אור שונה גם על אירועי קיץ 1955, שבהם עוסק טל שוב בפרספקטיבה של הביטחון השוטף בלבד. על מנת לכפות על שרת את גישת בן-גוריון ודיין הוקמה במאי ועדת חמישה של ראשי מפא״י. הוועדה, בה עמד שרת לבדו מול בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאירסון וזלמן ארן (שהסכים עם שרת, אך לא מסוגל היה להצביע נגד בן-גוריון), לא הצליחה אף היא לכופף את שרת, שמנע מלחמה בעזרת הרוב שהיה לו בממשלה. דיין מצדו ניסה שוב ושוב את כוחו בדרדור למלחמה דרך פעולות הגמול, שהמשיכו לגדול על אף האפקטיביות היורדת שלהן לפחות בהיבט של הביטחון השוטף. היסוסיו של בן-גוריון והתאפקותה היחסית של מצרים, שעמדה אז ערב עסקת הנשק הגדולה שלה עם צ׳כוסלובקיה, דחו את המלחמה, לפחות זמנית.[13]

בחורף-אביב 1955, הונחו היסודות למדיניות ביטחון ישראלית חדשה - מלחמה יזומה כאופציה מציאותית ואף מועדפת. מדיניות זו לא הייתה תוצאה של עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-המצרית בספטמבר של אותה שנה או של משבר סואץ, שפרץ בסוף יולי 1956; שני אלה היו תחנות בדרך, שהביאה את ישראל אל המלחמה היזומה באוקטובר 1956. עקרון המלחמה היזומה נקבע כבר בחורף-אביב 1955.

איני יכול לקבל את סיכומו של טל, כאילו דבק בן-גוריון

״בסטטוס קוו הטריטוריאלי והדמוגרפי, שהתגלם במשטר שביתת הנשק״

עד שלהי שנת 1955, כלומר עד ההודעה המצרית על עסקת הנשק עם צ׳כוסלובקיה.[14]

הדיון בסוגיה זו חורג מגבולותיו של מאמר תגובה זה. אומַר כאן רק, כי עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-המצרית לא היה בה כדי להביא את בן-גוריון לשנות דעתו בשאלת המלחמה היזומה; נהפוך הוא, העסקה בלמה את הכנותיו למלחמה, שכן הוא סירב לצאת אליה ללא ״עסקה נגדית״.[15]

העוסק בהיסטוריה תר אחרי תהליכים ונמנע בדרך כלל מלהסתפק באירוע פתאומי (כמו עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-המצרית למשל) כציון למפנה בהלך מחשבה, בתפיסה או במדיניות מסוימת. החיפוש הישראלי החדש לכאורה אחרי מלחמה, החל מאוקטובר 1955, לא היה מנותק, הוא השתלב בתהליך, שראשיתו חודשים רבים קודם לכן, תחילה בצבא ואחר כך בדיון הפנימי בממשלה.

 

הערות:

[1] ראה מאמרו של טל בחוברת זו [להלן טל]. דעה זו מקובלת על הבולטים בחוקרי התקופה, ראה למשל: מ׳ בר-און, שערי עזה, תל-אביב, 1992; K. Kyle, Sues, London 1991

[2] טל, עמ׳ 110-109, ובהערה 3 במאמרו מפנה טל את הקורא גם לדברי.

[3] שם.

[4] גם לאחר הפעולה בקיביה באוקטובר 1953 וגם לאחר הפעולה בעזה בפברואר 1955 פרסם בן-גוריון, באמצעות דובר צה״ל, הודעות, שדבר לא היה להן עם מה שהתרחש. מגמתו הייתה להסיר אחריות מצה״ל בפרט ומישראל בכלל ולהטיל את האחריות על הצבא הערבי, שמגבולו בוצעה פעולת הרצח. דובר בהודעות אלה על אחריות ישירה או עקיפה, דהיינו שבעקבות חוסר האונים של הצבא הירדני או המצרי התעורר זעמם של המתיישבים בצד הישראלי והם יצאו לפעולת גמול. ראה על כך: מ׳ שרת, יומן אישי, א, תל-אביב 1978, עמ׳ 51; ג, עמ׳ 804; שרת מתווכח שם עם גישתו של בן-גוריון בעניין זה.

[5] ראה למשל: מ׳ דיין, אבני דרך, תל-אביב-ירושלים 1976, עמ׳ 143; שרת (שם), ג, עמ׳ 875-872.

[6] דיין (שם), עמ׳ 143.

[7] על השתלשלותם של הדיונים לאחר הרצח בפטיש ראה: שרת (לעיל, הערה 4), ג, עמ׳ 899-861; יומן בן-גוריון, 25, 28-27 במרס 1955, ארכיון המרכז למורשת בן-גוריון, שדה-בוקר.

[8] יומן בן-גוריון, 6 באפריל 1955; שרת (לעיל, הערה 4), ג, עמ׳ 875-874; בדיון בממשלה בעקבות אירועי פטיש השתמש בן-גוריון, לראשונה ככל הידוע, בביטוי המפורסם ״או״ם שמום״. ראה: שרת (שם), עמ׳ 874.

[9] מ׳ גולני, מלחמת סיני 1956 - היבטים מדיניים וצבאיים, חיפה, 1992, עמ׳ 24-20.

[10] טל, עמ׳ 116-114. טל נסמך בין השאר על מכתביו של בן-גוריון אל אזרחים, על מנת להראות כי שר הביטחון התנגד למלחמה. עיון מדוקדק ולאורך זמן בתשובותיו של בן-גוריון אל אזרחים שנכתבו אליו מראה, כי תגובותיו היו ״מחנכות״ יותר מאשר ענייניות. חשוב היה לו הלקח שיקבל הכותב מן התשובה, מאשר הצורך לשתף אזרח מן השורה בהתלבטויותיו.

[11] שרת (לעיל, הערה 4), ג, עמ׳ 874-873.

[12] יומן בן-גוריון, 3 באפריל 1956; ולפי דברי בן-גוריון בדיון בממשלה ב-29 במרס 1955, בשאלת המלחמה היזומה, ראה: שרת (לעיל, הערה 4), ג, עמ׳ 875-874.

[13] ראה בעניין זה: גולני (לעיל, הערה 9), עמ׳ 37-24.

[14] טל, עמ׳ 122.

[15] M. Golani, ‘The Historical Place of the Czech-Egyption Arms Deal, Fall 1955', MES, 31 (1955), PP. 803-827

 

העתקת קישור