מתוך 2 גיליונות ״במחנה״:
51, י״ח באלול תשט״ו, 5.9.1955;
2-1, כ״ז באלול תשט״ו, 14.9.1955.
5.9.1955
א׳
לניצחונותינו וכישלונותינו בקרבות זעירים לאורך הגבול ומעברו, נודעת
חשיבות רבה בהשפעתם על
״הביטחון השוטף״,
על הערכת הערבים את כוח ישראל
ועל אמונת ישראל בכוחה.
ב׳
את אירועי ה״ביטחון השוטף״ אנו חייבים לראות לא כאפיזודות חולפות, אלא
כמצב המשתרר לזמן ארוך - עשר שנים? עשרים שנה? מי יוכל לומר כמה זמן נצטרך לחיות
בנתוני הביטחון הנוכחיים?
יש, לכן, לעשות מאמץ עליון, כדי להבטיח חיי שלום ותנאי-עבודה ויצירה
תקינים ביישובי-הגבול ובפנים-הארץ.
חייבים אנו לקבוע כללי מותר ואסור ביחסי הארצות הערביות ותושביהן אלינו, ולהיזהר מלוותר
ולהסכים לפגיעות בנו, גם אם הן קטנות ערך; כשבידינו למונען. גם בעבר היו מצד
שכנינו הערביים התנכלויות ליישוב היהודי, ומעולם לא הוצדקו ״השלמות עם המצב״ -
השלמות עם עליית עדרי-הערבים על שדות-שלף, תבואה ומרעה, או תשלומי מס, מִנחה ושוחד
למוכתרים ושייחים תקיפים.
ולא רק בארץ. בספרו של גלאב על הלגיון מתואר משטר שוד של כנופיות,
משטר שהשליטה סעודיה בגבולה עם ירדן ונפסק רק כאשר ננקטו פעולות-תגמול נמרצות על-ידי
ירדן.
גניבות ושוד של ״מסתננים״ הבאים מעבר לגבול וחוזרים עם שללם אל תחת
כנפי ממשלותיהם - בעזה, בירדן, בסוריה ובלבנון, ושם מוכרים ומתחלקים עם הגורמים
השונים בביזה, הינן הגלגול
הנוכחי של משטר כנופיות ושוד.
אנו חייבים לראות במלוא חומרתה את האפשרות, כי משטר זה ישתרר בקביעות
בגבולותינו, וזה יהיה ביטוי ליחסן של הארצות הערביות אלינו.
ג׳
אין זה נכון לבחון את ממדי ההסתננות (במושג ה״הסתננות״ נכללים גניבה,
שוד, רצח וחבלה), התגברותה או התרפותה, בהשוואה למצב ששרר מייד בתום מלחמת השחרור.
בשעת המלחמה היו הגבולות
סגורים.
האזרחים, ברובם, ברחו מסביבת החזית, וגורמים אחרים מנעו הסתננות.
גבול סגור, כבזמן מלחמה, נשאר רק חלקו של הגבול הסורי. לאורך גבול זה
נשארו משמרות סוריים צפופים וכן קיימים בו מכשולים טבעיים - הירדן, החולה ונהר
הבניאס. בשאר הגבולות - משפסקה המלחמה, בוטלו רוב מוצבי-השמירה.
היעדר
מכשולים פיסיים בגבולות ישראל-ערב, הקלות אשר בה
יכול כל תושב חברון ודהריה להגיע לבאר-שבע וכל ערבי מג׳נין לעפולה, מחייבים נקיטת
אמצעים אחרים, שיהוו בפניו מכשול וימנעו את מעבר-הגבול.
לאחר המלחמה נוצרו בין ישראל ושכנותיה גורמים ונתונים חדשים המאפשרים
את ההסתננות, ומבלי
שיחול בם שינוי - היא לא תיפסק.
לפני הקמת המדינה, כאשר היה ערבי גונב מיהודי תבואה, פרה או צינור
השקאה, הייתה המשטרה מתחקה על עקבותיו בארץ ובארצות השכנות, ואם היה נתפס היה בא
על עונשו והגניבה הייתה מוחזרת לבעליה. לאחר מלחמת השחרור, כאשר ערבי מקלקיליה או
מבינת אל-ג׳בל גונב בישראל ומצליח להגיע אל הגבול, הרדיפה אחריו נפסקת ובמקומה הוא
נהנה מהגנה עליו ועל ״רכושו״ החדש.
אין מספר לאובייקטים בישראל הניתנים לגניבה לשוד ולרצח, ואין קושי
להעביר את השלל אל מעבר לגבול בתחומי אותו לילה, או בלילה שלאחריו (לאחר שהגניבה
הוסתרה במערה, בכפר נטוש או בפרדס, במשך היום).
אין אפשרות לכוחותינו לרדוף אחרי המסתננים אל מעבר לגבול, לחקור
ולהתחקות בארצותיהם, לתופסם ולהענישם. רק כוחות ארצם, צבאותיהם ומשטרתם מסוגלים -
בעזרת האינפורמציה שבידיהם לפני המעשה ולאחריו - לעקוב אחר המסתננים ולתופסם. ורק
כאשר הם יעשו זאת וכאשר יענישו את המסתננים, הגניבה, השוד והרצח לא ישתלמו
למבצעיהם.
ד׳
אין זה קל לממשלה ערבית ולכוחותיה להילחם בהסתננות. רוב הערבים אינם
רואים את הגניבה מהזר כחטא בכלל, ואשר לישראל - מתווספים, בעקבות מלחמת-השחרור, רצון נקמה
ורגשות איבה.
יחס זה של התושבים והמדיניות המוצהרת של הממשלות הערביות על כוונתן
להשמיד את ישראל, אינם מתיישבים עם מלחמה בהסתננות והענשת המסתננים על ידם.
אין תשובה קלה בפי השוטר הירדני, כשהוא בא לאסור את הערבי מקלקיליה
החוזר עם פרה מישראל ושואל את השוטר הירדני: ״מה אכפת לך אם גנבתי פרה ברמת-הכובש?״
ואין הסבר פשוט בפי החייל המצרי, הבא לענוש את הערבי, שרצח טרקטוריסט יהודי
ברוחמה, וחזר עם שעונו לרצועת עזה, ושואל את החייל ״מדוע לא להרוג יהודי?״
הגורם
למלחמה במסתננים ולהענשתם חייב להיות טובת הארץ הערבית ולא טובת ישראל. הצבא הערבי
יוכל להילחם בהסתננות ולהסביר את זאת לעמו רק אם יידע להוכיח, כי גניבת פרה ברמת הכובש
פוגעת בקלקיליה ורצח יהודי
ברוחמה מסכן את תושבי עזה.
מניעת
השלטונות הערביים את ההסתננות פירושה
הטלת
עונשים חמורים
ופתיחה
באש על תושבים ערבים על-ידי כוחות ארצם,
השתלטות
על אלפי פליטים,
לחימה
בכנופיות,
מדיניות
והתנגשות עם חוגים לאומנים דתיים.
המניע
שיביא את הממשלות והכוחות הערביים לעשות זאת - ואת התושבים להבין זאת - חייב להיות
מוחשי, ריאלי וּוָדאי - פעולות התגמול של הצבא הישראלי,
וחשש מהן.
ה׳
כנופיות לרצח וחבלה אינן קמות ביוזמה עצמית. הן מורכבות משכירים
ומתנדבים, אשר שולחיהם רואים את הרצח והחבלה כדרך להישגים פוליטיים וצבאיים.
המשטרים המעורערים בארצות הערביות ורודניהן נשענים על כוח צבאם, וכישלונו
- מפלתם. מדי פעם ניצבים שליטים אלה, במגעם עם ישראל, בפני שאלות של
יחסי-גבולות,
חילוקי-דעות הקשורים בפירושו של הסכם שביתת-הנשק,
ובעיות שונות התובעות פתרון והסדר.
חינוך עמם לזלזול בישראל וההתפארות בכוחם, מחייבת אותם שלא לוותר
ולא להסכים לתביעות ישראל - גם אם צודקות הן.
מקומם בקרב צבאם אשר ממנו יצאו,
מעמדם בארצם אשר בה הם שולטים בכוח הצבא,
וזיקתם לעולם הערבי אשר למנהיגותו הם שואפים,
מניעים אותם לנקוט ב״מדיניות-של-כוח״ כלפי ישראל.
אי נכונותם להסתכסך עם צבאם (אשר עליו משענתם) ונתינת יד חופשית לו
בהתנהגותו בגבולות-ישראל, וכן התעלמותם מהדדיות-החובות, שבינם לבין ישראל - בהכרח
שיביאו מדי פעם לידי התנגשויות.
מטוסים או חיילים העוברים את הגבול או פותחים באש על מעבר לגבול -
עלולים להיתקל בתגובה מיידית של כוחות ישראל במקום. דרך נוחה יותר היא: שליחת
כנופיות חבלה ורצח לפעולה בישראל.
מחד - אפשר להכתירן
בשם משלחות-עונשין מטעם המדינה הערבית,
ומאידך -
להשתמט מאחריות לפעולתן.
אם תיתפסנה ותיכשלנה - לא ייגרע מכבוד הצבא הערבי, ואילו כשהן מצליחות
ברצח ובחבלה - מתמלא העם הערבי גאווה ונחת.
לכנופיות עצמן יש סיכויים להצלחה.
היעדר גבול טבעי מאפשר כניסה לישראל,
הרכב האוכלוסייה הישראלית החדשה מונע התבלטותם כזרים,
והאובייקטים הנבחרים - בוודאי שאינם מכבידים על מילוי-המשימה.
אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידינו
למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו. מחיר יקר מכדי שכדאי
יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. יכולים אנו להבטיח כי
הכפרים הערביים יתנגדו לכנופיות העוברות דרכם, במקום להושיט להם עזרה. בכוחנו
להבטיח, כי מפקדי הצבא הערבי יבכרו הגשמה קפדנית של התחייבויותיהם בשמירת הגבול על
פני כישלונם בהתנגשות עם יחידותינו. בידינו לגרום לוויתור הממשלות הערביות על
״מדיניות-של-כוח״ כלפי ישראל על ידי הפיכתן להפגנה של חולשה.
ו׳
בוודאי ישנם עוד אמצעים, נוסף לפעולות הצבאיות, העלולים ״ללחוץ״ על
השלטונות הערביים להילחם בהסתננות -
ממשלות זרות,
החלטות מועצת-הביטחון
ושיקולים פנימיים שונים.
מגבלותיהם של גורמים אלו הן שתיים:
ראשית לא תמיד הם
מעוניינים בטובת ישראל, שהרי הם ממונים על ענייני-ארצותיהם ולא על טובתה של ישראל,
וכאשר מתנגשים ענייני ישראל בענייני-ארצם - לא ישראל היא הקודמת.
שנית - השפעתם אינה
חזקה עד כדי הבאת הערבים ללחימה-של-ממש בהסתננות, מלחמה החייבת להיערך על-ידי
כוחות וממשלות, הרוצים ברעת-ישראל ובו בזמן עליהם להתנגש במלחמה זו עם הערבים
ולהגן כביכול על תושבי-ישראל.
הכרחי גורם
נמרץ ותקיף, המחייב את הממשלה, מובן לתושבי הגבול ומשפיע
על דעת-הקהל הערבי, כי לטובת הארץ הערבית יש למנוע הסתננות לישראל.
כל עוד אין שלום, קיימות ותתעוררנה - נוסף להסתננות -
בעיות ביטחוניות-מדיניות שונות בין ישראל והערבים,
נפילת חיילים בשבי,
הסדר בסואץ ובמְצַר-אילת,
שימוש במקורות-מים משותפים ועוד.
בשטחים אלה יכולים הערבים להחמיר, או להקל בהתנהגותם כלפינו. החמרה או
הקלה, התאנוּת או ויתור נקבעים במידה רבה בהתאם לשיקולים -
האם כדאי להם להסתכסך איתנו,
או מוטב שלא להגיע לסיבוך אשר יחייבנו - או יאפשר לנו - לפגוע בהם
בעקבותיו.
הכרעות לאי-הסתכסכות עם ישראל, תבואנה רק אם יהיה לערבים יסוד
להניח, כי אחרת ייתָקלו בתגובות חריפות וייגָררו איתנו לסכסוך, אשר בו תהיה ידם
על התחתונה.
ז׳
בעקיפין משמשות פעולות-התגמול הפגנה ליחסי הכוחות ישראל-ערב,
כפי שהם נראים בעיני הממשלות הערביות.
כאשר המצרים אינם מכריזים בעקבות פעולת-עזה, והירדנים בעקבות
נחלין, מלחמה על ישראל, הרי פירוש הדבר - בארצותיהם ובארצות הערביות (וגם בעולם
החיצוני) - כי אין בכוחן לנצח את ישראל.
מבחינה זו משמעות פעולת-התגמול היא, כי ישראל רואה את
ההסתננות כפעולת-איבה בלתי-נסבלת והיא מורה לכוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ
הערבים. הפגיעה אינה פעולת-נקם. זו פעולת-עונש ואתראה, כי אם אותה ארץ לא תשתלט על
תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל - יעשו הכוחות הישראליים שמות בארצה.
לו הייתה אותה ארץ ערבית מסוגלת לכך, הייתה מצווה על כוחותיה
לעבור את הגבול ולפגוע בישראל. בשעה שהארץ הערבית מבליגה ואינה עושה זאת - פירוש
הדבר כלפי ערבייה חולשה ואי-יכולת להתמודד עם ישראל. הפגנה מדינית זו של
חולשה כלפי ישראל קשה לממשלות הערביות לא פחות מאשר פגיעת-תגמול עצמה, ויש בה משום
הפגנה מפכחת לציבור הערבי בשאלה העיקרית ביחסי ישראל-ערב - שאלת סיכויי הערבים
להשמיד את ישראל. פעולות התגמול מחייבות את הערבים לשאול מדי פעם את עצמם: האומנם
זו תוכנית ריאלית או יש להתייאש ממנה?
בקרב הציבור הערבי נשמעים עתה הסברים שונים על סיבת כישלונם במלחמת השחרור.
המנהיגות הצבאית הערבית, שעלתה לשלטון בארצותיהם, תולה את הכישלונות בגורמים זרים,
אזרחיים, או מכחישה אותה בכלל. ההכרה בנחיתות החייל הערבי לעומת החייל הישראלי,
ספק אם הינה נחלת חיילי הצבא הערבי הצעירים, אשר גויסו אחרי מלחמת השחרור.
דעה והרגשה איזה צבא עדיף - הישראלי או הערבי - נקבעת לא רק
לפי הסברות מטה-הצבא, אלא גם בכל משלט, על-ידי כל מפקד ולעתים על-ידי כל לוחם, לפי
סיפורים ותיאורים של חיילים ואזרחים ערביים על החיילים הישראליים, שהינם מסתערים
ללא היסוס, מסוגלים לעבור מרחקים גדולים במהירות, מתעקשים ומתמידים בהתקפתם. ומשלט
אשר לא ייפול בהתקפה ראשונה, סופו ליפול בשנייה או בשלישית.
הכישלונות והניצחונות בהתנגשויות הנוכחיות יקבעו את דמותו וכוחו
של החייל הישראלי בעיני הציבור והצבא הערבי, יתנו את ביטויָם ברוח לחימתם של
החיילים הערביים, ובעמידת הציבור הערבי בזמן מלחמה.
14.9.1955
ח׳
אין אנו יוזמים את הקרבות בימי-שלום. ייעוד הקרבות לאורך
הגבול ומעברו הינו הבטחת-השלום. השלום הוא תנאי להגשמת תוכנה וייעודה של
מדינת ישראל.
ללא שלום בגבולות לא יוכל העובד הבודד על הטרקטור לחרוש,
לא יוכל הרועה להוביל את עדרו,
לא יוכל העולה החדש להשתרש כחקלאי ביישוב הספר.
אבל כאשר המדינה קובעת, כי כדי להבטיח את שלום-תושביה יש לבצע
פעולה צבאית,
על צה״ל לבצעה במיטב כושרו ורמתו,
עליו להגשים את המשימה בשלמותה
ולהפגין את מלוא יכולתו לאויב ולעצמו.
כל עם צריך לשאוף לרמה גבוהה של נכונוּת לחימה בחייליו
ומפקדיו, ואף-על-פי-כן יש מקום להבחנות מסוימות.
צבא קטן, הנלחם על פני
שטחים נרחבים, מותר לו שלא להתעקש על כל גבעה וקו, והמפקד יכול להרשות לעצמו ויתור
על שטח תמורת שיפור עמדותיו.
עם עשיר בציוד טכני יכול
לרפד את שבילי התקדמות חייליו בסיוע אדיר, ולא לתבוע מחייליו לחימה ללא סיוע כבד.
עם מבורך באוכלוסייה גדולה יכול לקבוע קנה-מידה נדיב של מספר החיילים הנקבעים
לכיבוש כל יעד.
נתונינו אנו מחייבים אותנו לקביעת תנאים קשיחים ותביעות
גבוהות מצבאנו.
מספרנו המועט מחייבנו להשגת משימות כבדות במספר אנשים קטן.
חימושנו הדל מחייב נכונות לפעולות (לילה) ללא סיוע או בסיוע מינימלי.
חוסר העומק בשטחי ארצנו מחייבנו לא לוותר ולא לסגת.
אופי מלחמתנו, אשר בה תוצאות כל קרב עלולות להיות גורליות
למערכה כולה, מחייבנו לעשות מאמץ עליון לביצוע המשימה.
ט׳
יש תקופות עלייה וירידה בנכונות הלחימה של כל עם, צבא, יחידה
ופרט. אך נוסף לגורמים חולפים של התלהבות או דיכאון ישנה גם רמה קבועה, נחלת הצבא
כולו, של לחימה,
של עשה ואל-תעשה,
של מותר ואסור,
של הנתבע מהחייל והנתבע מהמפקד,
של המצופה מהיחידה בהגנה ובהתקפה.
התנאים משתנים בכל קרב וקרב ולמפקד המבצע יש סמכות מסוימת
לשנות את הפקודה לאור התנאים המשתנים. קיימת לכן תמיד אפשרות למפקד להתכסות
בהסברים ובשיקולים מקומיים על-מנת להצדיק כישלון בפעולה. הצבא חייב לגלות קשיחות
להסברי כישלונות, לחקור ולבדוק, האם היה הכרח אובייקטיבי בכישלון, באי מילוי
המשימה. חייבים אנו לשאול את המפקד שנסוג מבלי לבצע את משימתו:
ההיו לך למעלה מ-50% נפגעים - ואם לא - מדוע נסוגות?
היכן היית אתה בשעת ההסתערות שנכשלה?
ההלכת בראש אנשיך או היה זה טוראי או מ.כ. אשר היה צריך
להנהיג את היחידה בפעולה, התובעת את מלוא המאמץ הנפשי, פעולה בה נקבעים חייו ומותו
של החייל?
י׳
לזכותנו מלחמת השחרור, אשר הורישה לנו מסורת של רמה גבוהה
ביותר בקרב ההגנה ובנכונות להילחם מול אויב עדיף בציוד ובכוח אדם. חוששני, כי
במלחמת השחרור לא הגיעה הנכונות וההחלטיות במרבית קרבות ההתקפה לזו של
קרבות ההגנה.
ההגנה הבלתי מותנית על כל יישוב ועמדה, ללא התחשבות במבנה
הטופוגרפי, ביחסי כוחות וכו׳ - הביאה לניצחון במערכות. אך מסורת זו של מלחמת
השחרור אינה מחסנת ומבטחת את רמת הלחימה של הצבא להבא. החיילים והמפקדים המתחנכים
עתה בצבא נבחנים לא בקרבות הגנה אלא בהתקפה, ואין די בסיפורים על נפלאות מלחמת
השחרור והבטחות, כי כך גם נילָחם במלחמה הבאה. החייל המשרת היום בצבא מתחנך בקרבות
אשר הוא וחבריו עורכים עתה.
י״א
ייתכן כי לא חש החייל והמפקד בימי שלום אותה מידת אחריות
ונכונות אשר יחוש בימי מלחמה. אך מבחינה אובייקטיבית - הן מנקודת ראות יחסי ישראל-ערב
והן מנקודת ראות ההשפעה החינוכית הנודעת לפעולות אלו על צה״ל ועל המדינה - חשיבות
הקרבות בימי שלום ודמות צבאנו המתגלה בהם, אינן נופלות מחשיבות קרבות בימי מלחמה.
בפועל, במשך כל התנגשויותינו עם הערבים מעת המלחמה ועד כה, לא
עמדו כוחותינו בפני תנאים קשים כתנאים הצפויים לנו במלחמה.
עד כה לא תקפנו מערך צבאי מבוצר וממוקש.
הותקפו יחידות צבאיות במחנותיהן. מחנות אלו היו שמורים, אך לא
מבוצרים.
הותקפו מוצבים אשר לא היו ממוקשים ואשר לוחמיהם היו ברובם
פלשתינאים. גם מוצבים אלו לא היו מוגנים באש מסייעת.
עם כל הקושי שבביצוע המשימות, שהוטלו על יחידותינו, עלינו
לזכור, כי משימות התקפה שתוטלנה על יחידותינו בימי מלחמה - תקיפת מוצבי אויב
מוגנים ומבוצרים - תהיינה כבדות ללא השוואה לפעולות אלו.
בלחימתנו היום אנו קובעים קנה-מידה לניתן להתבצע ולנמצא מעל
ליכולתנו.
הנְאשר כמחויב המציאות כישלון יחידה נבחרת לפרוץ לכפר ערבי
מוקף גדר ומוגן על-ידי 20 רובאים מקומיים?
הנְצפה כי בגישה זו לניתן ולנבצר, יצליחו יחידה נבחרת זו
ומפקדיה לפרוץ במלחמה לשדה-תעופה או למחנה אויב מוגן היטב, מול התנגדות נמרצת?
י״ב
איזה כוח צריכים אנו להקצות להתקפת מוצב קטן הנמצא כמה מאות
מטרים מגבולנו?
האם צריכים אנו להצדיק כישלון הנובע מאמצעי זהירות מופרזים,
מסרבול הכוח, שימוש ברכב כבד - או האם עלינו לתבוע מהמפקד גישה יותר נועזת למבצע,
גם אם יש בכך סיכון האנשים?
מה צריכים אנו לתבוע מתותחינו בסיוע?
כמה זמן צריך לעבור מעת בקשת האש ועד קבלתה (בשעות היום)?
כמה זמן צריך להימשך הטיווּח?
נְהלי הקרב, הערכות המצב, קבוצות הפקודות, תהליכי הקשר, נְהלי
הארטילריה וכו׳ - האם עלינו לצפות מהם עתה פחות מאשר בעת מלחמה?
צבא אינו משתפר בן לילה. אם לא נדע לקבוע לנו עתה רמה נאותה
ללחימה ולא נקפיד לעמוד בה, לא תיווצר מאליה בעת מלחמה. צבאנו ומפקדינו מתחנכים
עתה. כל ויתור על רמת לחימה גבוהה עתה, בקרבות הקלים והפשוטים, יחדיר ויקְבע רמת
לוחמה ירודה בקרבות הקשים בעת מלחמה.
יכולת הלחימה הגבוהה במלחמת העצמאות אינה מבטיחה את צבאנו
ואינה משמשת ערובה נגד ירידת רמתו. לכן דרוש מאמץ נמרץ ואמצעים נוקשים, כדי לשמור
על הרמה הנאותה של היום ואף לשפרה. אך הדבר לא יבוא מאליו, בלי חינוך, הקפדה
ומיצוי הדין.
י״ג
המבחן הראשון הוא ערכה של הפקודה. הפקודה השגרתית, הבסיסית של
כל הצבאות וכל המלחמות - ״עליך לכבוש את ... עד שעה ...״ - מה יהי ערכה של פקודה
זו אצלנו?
ערעור ערכה של הפקודה או קידושה מותנה במפקדים - בדרגים שמעל
ליחידה המבצעת יותר מאשר ביחידה המבצעת.
היעדר ההחלטיות והחד-משמעותיות בעת מתן הפקודה והשארת ״סדקים״
מחד, ואי מיצוי הדין - ולעתים אף נתינת גיבוי ליחידה שלא ביצעה את הפקודה מאידך - הם הממוטטים את
ערך הפקודה.
יש בינינו קבוצות של חברים וידידים קרובים. לב כולנו עם האיש
בשדה, עם היחידה המבצעת. ומקובל אצלנו כ״דמוקרטי״ ו״עממי״, כהשתייכות ל״חברה״,
להבין ולהצדיק את היחידה או את המפקד, שלא מילאו את הפקודה, ולהאשים ולטעון כלפי
מעלה, כלפי אלה ה״יושבים במשרדים וקל להם להוציא פקודות״.
אין דבר מחפיר ופסול מגיבוי הניתן על-ידי מפקדים לפקודיהם שלא
ביצעו את הפקודה. החלוקה אינה בין היושבים במטה וה״חברה״ שבשדה. החלוקה היא בין
הפקודה, שהיא ביטוי לצורך המדינה, ובין המבצעים, אשר עליהם אומנם כל כובד הביצוע,
אך הם מייצגים את עצמם וגופם. נתינת גיבוי לאי מילוי פקודה, הינה מעילה במדינה
לטובת מְפקד או יחידה פלונית אלמונית. זו היא קנוניה בין המפקד ופקודיו.
הבחינה העיקרית אינה: האם לא בוצעה המשימה ולא פוּצצה הבאר,
אלא: האם התמלאה הפקודה. את אי-ביצוע הפקודה יש לראות לא לאור ערכה של הבאר - היעד
- אלא לאור ערכו של הצבא, אשר אין ממלאים בו פקודות-מבצע.
י״ד
גם אם קווי החזית במלחמה העתידה עם הערבים לא יהיו זהים עם
הגבולות הנוכחיים של המדינה, וגם אם בשלב מסוים של המערכה תקום טבעת רצופה מסביב
לישראל וייווצרו קווי חזית מים לים, יש להניח כי המלחמה תתנהל על כיבושם ועל הגנתם
של משלטים חיוניים, דרכים וכו׳, ואילו קו החזית כולו לא יהיה קו מבוצר ומוגן
ביותר, וניתן לפורצו ולעבור דרכו.
כל עוד תיערך המלחמה בסביבות ישראל, יהיה על האויב להקים
מתקנים עורפיים ולקיים קווי אספקה ממרכזי ארצו ועד לחזית. קווי האספקה ומתקנים
עורפיים אלה עלולים לשמש יעדים ממדרגה ראשונה לפגיעותינו, החל מסוללות ארטילריה
וריכוזי רכב ודלק, וכלה בשדות-תעופה, שיירות אספקה, נמלים ותחנות מסילות-הברזל. אל
כל אלה צריך יהיה לשאוף לפרוץ.
פשיטה והסתננות אל מעבר לקווי האויב לשם חבלה והשתלטות חינה
פעולת קומנדו. אך בתנאי מלחמתנו עלינו להתכונן לכך, כי לא רק יחידות קומנדו,
יחידות סגולה, תבצענה פעולות אלו, אלא כי כל יחידה תוכל להקים בתוכה - ולו גם
לצורך פעולה חד-פעמית - יחידת פשיטה כזו.
בית-הספר ללוחמה זעירה, שהוקם השנה בצה״ל ואשר עתיד להקיף את
רוב הקצונה האג״מית של הצבא, יצייד את הקצינים בידיעות הטכניות הדרושות לביצוע
משימות אלו. אך נוסף לידיעות הטכניות דרושה הנכונות האישית, וההכרה הכללית בצבא,
כי אומנם פעולות אלו הן מתפקידיו של כל קצין, וכי היות מפקד מוּבָנוֹ לא רק קבלת
פקודות מן הממונים והעברתם לכפופים, אלא נשיאה אישית באחריות לפעולה עצמאית קשה
ומסוכנת, ובכוחות מעטים.
תפקידי הקצין וחובותיו, אשר אותם נקבע, לקראתם נתאמן, ומי
שאינו מוכן להגשימם הצבא לא יישא אותו בקרבו - קביעת חובות אלו כעובדה שאין עליה
ערעור, הכרחית, כדי שאלפי הקצינים העוברים, מתאמנים ומתחנכים במסגרות הצבא ינחלו -
נוסף לידיעות הטכניות - גם את הנכונות הנפשית לביצוע המשימות הללו.
המפקד אינו ״האיש היקר ביותר ביחידה״, אשר יש להבטיח כי לא ייפגע.
״היקר ביותר ליחידה״ הוא יעד האויב שיש לכובשו. המפקד אינו ״יועץ לענייני מלחמה״
של היחידה, המייעץ לאנשיו איך להילחם, המפקד ביחידה הוא המפקד.
השליטה ביחידה אינה תשדורות מילוליות בעל פה, באלחוט ובכתב.
השליטה היא הנהגת היחידה והפעלתה לביצוע המשימה. לשם הפעלה זו דרושים אמצעי השליטה
- הכתב, הדיבור והאלחוט. אך הם לבדם אינם מספיקים.
ההסתערות איננה מאורע חגיגי, אשר מספיק להודיע לאנשים, כי יש
להתחיל בו, על מנת שכולם יצטרפו אליו. כדי שהיחידה תתרומם מאחורי המחסה ותסתער על
עמדת האויב, מול אִשה [אש] ולעבר מקלעיה, נדרש מאמץ עליון מכל חייל שבה. היחידה
תעשה זאת רק מתוך הידיעה שזה המעשה האחד והיחיד שיש לעשותו ואין כל דרך להימנע
ממנו.
לשם השגת הכרה והרגשה זו יש להפעיל את כל האמצעים שבידי המפקד
- מן ההסברה וההלהבה המילולית ועד לירייה בנוטשים את המערכה.
יש להשתמש בכל האמצעים, אך לא הדיבור ולא האקדח המופנה כלפי
מסרב הם האמצעים העיקריים. האמצעי הראשי הוא ההנהגה: הפקודה ״אחרי!״ - הפקודה אשר
היחידה רגילה למלאותה, הפקודה אשר היחידה בוטחת בצדקתה, הפקודה אשר היחידה מכירה
בסמכות נוֹתנה לתִתה ומאמינה בהנהגתו להוליכה בה לניצחון! הפקודה אשר נותנה מחייב
בה את עצמו וקורא לחייליו ללכת עמו.
ט״ו
את סמכותו כמנהיג צריך המפקד להוכיח היום, בחיי השלום.
מוטב שביחידה ימנו את חסרונותיו ויאמרו, כי הוא כזה וכזה, אך
יוסיפו - כן, אבל הוא ״לוחם״, ״גבר״ -
מאשר יספרו בשבחיו ויסיימו: - כן, אבל איננו ״לוחם״.
את סמכותו כמפקד קרבי משיג המפקד על-ידי
הפגנת סגולות ויכולת התמדה,
אי-כניעה ואי-רתיעה בפני תנאים קשים,
סגולות של אומץ לב ונכונות לסכן את עצמו,
של החשבת המשימה מעל לכל,
של אי-משוא פנים לאחרים ולעצמו בעת מבחן.
מבחן המבחנים הינו הקרב.
עבורו קיים הצבא,
להנהלתו נבחר המפקד,
בו תלויים חיים ומוות.
את הקרבות המעטים, המזדמנים לנו בימי שלום, עלינו לנצל
להנחלת המנהיגות למפקדינו ולאמונה בהם.
להנחלתה בפני פקודיהם,
להנחלתה עבור עצמם,
ולהנחלתם עבור העם הקורא על הקרב ותוצאותיו בעיתון בבוקר יום
המחרת.
ט״ז
גאוות העם בארץ - על הצבא. הצבא הינו הסמל להשתחררות מההשפלה
הגלותית. כוחנו העצמאי הינו הביטוי התמציתי לריבונותנו.
הגאווה והאמונה בכוחו של צה״ל נעוצות בראש וראשונה בניצחוננו
במלחמת השחרור. אך עם תום המלחמה לא תמו הקרבות, והדור הגדל היום מתחנך על גבי
המאורעות המתרחשים עתה.
האחים והאחיות הצעירים, העולים החדשים והחיילים המשרתים עתה
בצבא, יקבעו את אמונתם בכוחנו לאור הניצחונות והכישלונות בקרבות של ימי השלום, שהם
זעירים אומנם מן הבחינה הצבאית, אך מהווים לחם-חוק ומצטרפים בתודעה אחד לאחד,
ויוצרים את דמותו של צה״ל בעיניהם.
האמונה בעצמנו ובכוחנו אינה דבר קל ערך. אין זו שאלה של הישג
או כישלון באחד ממפעלינו. אמונה בצבאנו הינה
אמונה בעצמנו,
היא תנאי לזקיפות,
לנכונות לעמוד על שלנו ללא ויתורים,
לאי-הירתעות בפני איומים,
להבטחה כי עצמאותנו לא תיפָגע בגלל אוזלת-יד ומורך-לב לאומי.
