הנהגה במעצר-130 הימים של משה שרתוק וחבריו במחנה המעצר בלטרון
מק"ט
4049/2יג
מחבר/עורך
נאור מרדכי
title
הנהגה במעצר-130 הימים של משה שרתוק וחבריו במחנה המעצר בלטרון
שנת הוצאה
1996
תקופה
השבת השחורה 29.6.1946
נושאים
מתוך: מהרצל עד בן-גוריון, ציוני דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור
מילות מפתח
130 הימים, במעצר
תוכן

 

 

מלחמת עם על עתידו כרוכה, ברוב המקרים, במאסר ובכלא, ואין להימנע מזה.

ישנו זיו מסוים בייסורים של עם הנאבק על חירותו.

ישנו אור מסוים במאסר מנהיגי העם, אור מאציל על כל חוויית-חייו של העם,

מעמיק את הרגשתו הלאומית, מעמיק את קשריו בינו לבין הנהגתו

ונוסך בו רוח איתנה של עמידה במערכה בכל התנאים ובכל המצבים.

יונה קוסוי (כסה), מזכיר מפא״י, בקבלת פנים

למנהיגים ששוחררו מלטרון, 11 בנובמבר [1]1946

 

 

יחסי היישוב היהודי והבריטים ידעו מעלות ומורדות במהלך שלושים שנות המנדט (1948-1917/18), אך דומה שמעולם הם לא הגיעו לשפל כה עמוק כפי שהיה בקיץ ובסתיו של שנת 1946. במשך למעלה מארבעה חודשים החזיק הממשל הבריטי במעצר מספר מנהיגים בכירים של היישוב היהודי, דבר שלא עשה מעודו עד אז. מעצר מנהיגים ערבים, ואף גירושם מהארץ, אירע לא אחת בעבר; לא כן באשר להנהגה היהודית - עד ״השבת השחורה״.

 

המעצרים ב״שבת השחורה״

 

ראשיתה של הפרשה ביום שבת, 29 ביוני 1946, הידועה בתולדות המאבק להקמת המדינה בכינויה ״השבת השחורה״. באותו יום הגיבו הבריטים בחומרה יתרה כנגד היישוב היהודי, שבחודשים הקודמים - מאז סתיו 1945 - ניהל מאבק חמוש, שבו השתתפו לראשונה שלוש המחתרות, ה״הגנה״, אצ״ל ולח״י, שחברו יחד במסגרת-גג שנקראה ״תנועת המרי העברי״. במשך תקופה ארוכה תקפו לוחמי המחתרות תחנות משטרה, מסילות-ברזל ותחנות רכבת, שדות תעופה, כלי-שיט ומרכזי-שליטה של הבריטים, ללא תגובה ישירה. לשיאן הגיעו ההתקפות היהודיות בליל ה-16/17 ביוני 1946, כשמאות פלמ״חאים פוצצו עשרה גשרים בגבולות הארץ או סמוך להם, וניתקו את ארץ-ישראל משכנותיה. או-אז הוציאו הבריטים תוכנית-מגירה שלהם לדיכוי המרי של היישוב שנקראה ״ברודסייד״, וביצעו חלק ממנה במה שזכה לכינוי ״אגאתה״: עשרות אלפי חיילים ושוטרים בריטים פעלו נגד מרכזי היישוב היהודי, לרבות בנייני הסוכנות היהודית בירושלים ועשרות קיבוצים, עצרו כ-2,700 יהודים, ערכו חיפושים אחר מחבואי-הנשק של ה״הגנה״, ועשו מאמץ לשים יד על ראשי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי, וה״הגנה״.[2]

את ראשי ה״הגנה״ לא הצליחו הבריטים ללכוד; לא כן באשר למנהיגות הפוליטית. זו, אף שחבריה ידעו כי הם צפויים למעצר, לא עשתה ברובה מאמצים להתחמק, והבריטים עצרו בשעות לפנות-בוקר את חברי הנהלת הסוכנות היהודית משה שרתוק (במלון בתל-אביב), ברנרד ג׳וזף (דב יוסף, בדירת נופש בנתניה), יצחק גרינבוים והרב י״ל פישמן (בדירותיהם בירושלים), ואת דוד רמז, יושב-ראש הוועד הלאומי, שנעצר בקבוצת כינרת שבה התארח. בדירותיהם של חברי-הנהלה אחרים של הסוכנות היהודית נערכו חיפושים, אך הם לא נעצרו. חבר ההנהלה משה סנה, שכיהן גם כראש המפקדה הארצית של ה״הגנה״ (רמ״א), חמק מביתו בתל-אביב והבריטים לא הצליחו לאתרו. את הבכיר שבחבורת המנהיגים, שעמדו בראש מאבק היישוב לא יכלו הבריטים לעצור, שכן דוד בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות, שהה בחוץ-לארץ. עם זאת הודיעו, כי ברגע שיציג רגלו על אדמת ארץ-ישראל - ייעצר מייד. גם משה סנה היה צפוי למאסר מיידי, וכמוהו אבא חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, שהבריטים לא הצליחו לאתרו.

גולדה מאיר (אז מאירסון), מס׳ 2 במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, לא נעצרה. במהלך כל אותה שבת הייתה משוכנעת, שגם על דלתה יתדפקו השוטרים. היא מעידה, שכמה מנהיגים חשו עלבון משום שלא נעצרו ואחד מהם

״היה כל כך להוט להיאסר עם כל השאר, עד שלא התחבא כלל אלא הסתובב כל היום ברחובות עד שלבסוף אמר לו שוטר שילך הביתה״.[3]

לא ברור מה בדיוק הנחה את הבריטים, שכן בין המנהיגים העצורים היו מראשי המתונים ביחסים עם הבריטים, כדוגמת שרתוק ורמז. הם גם לא עצרו את ד״ר חיים וייצמן בן ה-72, שבאותה עת, שהה בביתו ברחובות, תופעה נדירה למדי אצלו, שהרי את רוב זמנו עשה מחוץ לארץ-ישראל. נראה שהועידו לו תפקיד מרכזי בתסריט המדיני שהכינו, כפי שיפורט בהמשך.

העצורים הבכירים לא התנגדו למעצרם, ורק במקרה של הרב פישמן אירעה תקרית קשה. הרב סירב לנסוע בשבת, והבריטים הכריחוהו לעשות כן, תוך הפעלת כוח. המנהיג הקשיש בן ה-71 נפגע בידו, ולאות מחאה הכריז על שביתת-רעב. הוא וחבריו להנהגה הועברו עוד ביום מעצרם, שבת ה-29 ביוני 1946, למחנה המעצר בלטרון.

 

התגובות למעצר המנהיגים

 

התגובות הראשונות בארץ ובחוץ-לארץ היו של הפתעה, מבוכה ותדהמה, הן על עצם הפעולה הבריטית חסרת-התקדים, והן על מעצר המנהיגים. דוד הורוביץ, מבכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, היטיב לתאר את התחושה הקשה במהלך היום הראשון למעצרים:

״היינו נדהמים, מתוחים וחסרי-אונים. כלואים בבתינו ללא קשר עם העולם, ללא יכולת תנועה וללא כל אפשרות של תגובה או פעולה. שמענו על החיפוש בסוכנות, על תפיסת הבניינים בירושלים, וידענו ברור שזהו ניסיון רחב, מחושב ותקיף לשבור את חוט-שדרתו של היישוב. הסברה המקובלת כל כך במחננו, ״האנגלים לא יעזו״ נתבדתה. הם העזו...״[4]

ד״ר וייצמן נודע כמי ששולל את שיטות המאבק החמוש נגד הבריטים, ונראה שהאחרונים סברו, כי עתה יאות לעמוד בראש הנהגה ״מתונה״, שתחליף את ההנהגה ה״מרדנית״, שחלקה הוחזק במעצר. במהלך ״השבת השחורה״ הועבר לוייצמן מסר, כי הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, יהיה מוכן לשקול את שחרור העצורים, אם ד״ר וייצמן יתערב. על אף מצבו הבריאותי הקשה - הוא סבל מראייה לקויה, שהצריכה בהמשך אותו קיץ שלושה ניתוחים, ובנוסף קדח מחום בשל הצטננות - עלה וייצמן לירושלים, לפגישה עם הנציב. האווירה הייתה טעונה, וֶרה וייצמן, שהצטרפה אליו, סירבה לצאת מן המכונית ואף דחתה ניסיונות להגיש לה כיבוד.[5] השיחה בין נשיא ההסתדרות הציונית לנציב העליון הייתה סוערת והשניים הטיחו האשמות זה בזה. וייצמן תבע מהנציב לשחרר את המנהיגים העצורים, והנציב סירב בתקיפות. פגישה שנייה ביניהם, שבועיים לאחר מכן, הסתיימה אף היא בלא כלום. שוב תבע וייצמן לשחרר את המנהיגים, באומרו כי הדבר יטהר את האווירה, ושוב קיבל סירוב מוחלט מהנציב העליון.[6] וייצמן הבהיר לנציב, בשתי פגישותיו, כי לא יאות לעמוד בראש הנהגה חלופית, ״מתונה״ ונוחה לבריטים[7] בפריס הרחוקה היה בן-גוריון משוכנע, שמזימת הבריטים להקים הנהגה חלופית לא תצלח. בנאום פולמוסי חריף הכריז:

״העיתונות מסרה, כי נעשה ניסיון להקים הנהלה מ״האגף הימני״ של היישוב. אני איני משתייך לאגף זה. כל ימי הייתי פועל וסוציאליסט. אולם אני יכול לומר בשם היישוב כולו: הממשלה האנגלית טעתה. לא יימצא איש, מימין או משמאל, יהודי אחד וציוני אחד, שיסכים להשתתף בסוכנות קוויזלינג או פטן״.[8]

ביום ראשון, 30 ביוני 1946, בעוד היישוב המום מהמעצרים והחיפושים, שיגר וייצמן את רעייתו וֶרה ללטרון, להיפגש עם המנהיגים העצורים. הוא הודאג במיוחד ממצבו הקשה של הרב פישמן, ועוד באותו יום הריץ מכתב למזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה-א״י, סר ג׳ון שאו, ובו תבע לשחרר לפחות את הרב החולה.[9]

בימים הבאים כונסו ברחבי הארץ עצרות ואסיפות, שנועדו לחזק את הרוחות ולתכנן את צעדיו הבאים של היישוב. כולן קראו לבריטים לשחרר את אלפי העצורים, ובראשם את המנהיגים. בכיר המנהיגים העצורים, משה שרתוק, חשש באותם ימים שמא תוקם הנהגה זמנית, וכבר ב-1 ביולי 1946 שיגר פתק אל ״החברים החופשים״:

״אנו מציעים קוים אלה:

 (1אין להיחפז בהקמת הנהלה חדשה או זמנית, אף לא במילוי מקום העצורים. יש להמתין קודם כל עד שיתברר אם יחזור א.ק. [אליעזר קפלן, חבר ההנהלה וגזבר הסוכנות, ששהה בחוץ-לארץ, והיה חשש שגם הוא ייעצר, אם ישוב - חשש שהתבדה]. אנו כאן מחייבים חזירתו [...] אם יהיה צורך להשלים ההרכב, ייעשה הדבר על דעת ההנהלה, תוך התייעצות גם איתנו, ובאישור הוע״פ [הוועד הפועל הציוני].

2) יש לדאוג לביטוי נמרץ של נאמנות היישוב והתנועה בעולם להנהלה והתלכדות סביבה. יש לדחות כל ניסיון להרכיב אלופים לראש הציבור [...] [רמז לכוונת הבריטים להקים הנהגה חלופית סביב וייצמן המתון]״.[10]

 

בן-גוריון והמעצרים

 

מנהיג היישוב, דוד בן-גוריון, שהה אותה עת בפריס, ומשם ניהל את המאבק נגד הבריטים. בשבועות הראשונים לאחר ״השבת השחורה״ הוא השמיע דברים תקיפים ביותר, עד כדי כך שאמר, כי

״מדיניותה של ממשלת בווין [שר החוץ, והאחראי למדיניות האנטי-ציונית] בארץ-ישראל אינה הולמת ממשלה סוציאליסטית, אלא נאציונל-סוציאליסטית [נאצית].[11]

השוואה למעשי הנאצים, שהרסו את הכפר הצ׳כי לידיצה, הייתה אף בדברו על הרס קיבוץ יגור על-ידי הבריטים, בעקבות חיפושי-הנשק ב״שבת השחורה״.[12] את מעשי הממשל הבריטי ב״שבת השחורה״ כינה, בין השאר, ״פוגרום צבאי״, ״בגידה״ ו״וטרור״.[13] הוא התייחס למעצרים בחומרה רבה, ולא אחת חש שלא בנוח על שהוא חופשי, בעוד עמיתיו להנהגה עצורים. הוא אף שקל לחזור ארצה, גם אם הדבר כרוך במעצר ודאי. חבר ההנהלה הניו-יורקית של הסוכנות היהודית, נחום גולדמן, הבריק לו ב-1 ביולי:

״כל חברי ההנהלה בארצות-הברית מתנגדים בתוקף לשובך ארצה״.

הם אף הזמינוהו בדחיפות לניו-יורק.[14]

לימים סיפר גולדמן, כי מספר פעמים בשבועות הבאים, לאחר שחזר בן-גוריון לפריס, עצר בעדו מלחזור ארצה:

״בן-גוריון ישב בפריס, וכל יום הוא רצה לחזור: ׳אני גם כן אלך ללטרון׳. וכל יום הייתי מוכרח ללכת אליו לשכנע אותו שלא יחזור. יום אחד מטלפנת גברת - לא כדאי לאמור את השם - שהייתה קרובה אליו: ׳נחום,, you must come immidiatly  ער איז משוגע [אתה מוכרח לבוא מייד, הוא משוגע]. הוא הזמין מקום באווירון לחזור, עוד יאסרו אותו!׳ אמרתי לו: מה אתה תוכל להשפיע בלטרון? תלך להיות גיבור בשביל ההיסטוריה? תהיה גיבור אם תישאר פה, ותעשה כאן את המאבק. אני בקשר עם בווין, עם האמריקנים. אז הוא ביטל את הנסיעה״.[15]

מבדיקת התיעוד הבריטי עולה, כי בעניין מעצר המנהיגים התגלעו חילוקי-דעות בין ממשלת בריטניה לנציב העליון סר אלן קנינגהם בירושלים. האחרון היה תקיף בדעתו, עוד לפני ה-29 ביוני, לעצור את בן-גוריון, שרתוק ומספר מנהיגים אחרים, בעוד הממונה עליו, שר המושבות ג׳ורג׳ הנרי הול, סבר שאין לעצור את שני הראשונים. ב-28 ביוני טילגרף הול לנציב, והודיע לו, על דעת ראש הממשלה אטלי, כי לא רצוי לעצור את השניים: included  they should not (repeat: not) therefore be(הם לא צריכים, חזור: לא צריכים, להיכלל [ברשימת המנהיגים העצורים]). קנינגהם לא שעה להנחיית השר, הורה לעצור את שרתוק, ואילו לגבי בן-גוריון ביקש משר המושבות לעשות כל מה שניתן כדי להגביל את פעולתו וחופש התנועה שלו בפריס.[16] בהנחיה שקיבלו חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית (ה״כלניות״) לקראת המעצרים, נקבע כי עליהם

״לעצור כמה חברים של הגופים הפוליטיים היהודיים, אשר או מעורבים בפעילויות הטרוריסטיות האחרונות, או שהם אחראים לשיסוי האוכלוסייה לבצע מעשי אלימות״.[17]

 

הקשר עם המנהיגים האסורים

 

מי שסבר כי מעצר המנהיגים יהיה קצר - התבדה. היפוכו של דבר, הבריטים היו איתנים בדעתם שלא לשחררם, אף כשהחלו לשחרר עצורים יהודים אחרים, שהוחזקו ברובם במחנה מיוחד ברפיח. תוך מספר שבועות שיחררו את רוב 2,700 עצורי ״השבת השחורה״, ברצותם כנראה להרגיע את הרוחות הסוערות ביישוב היהודי.

הקשר עם המנהיגים נשמר בדרכים שונות. מדי פעם התירו הבריטים למבקרים מהחוץ להיפגש איתם. בין הרואים את פניהם היו, כאמור, ורה וייצמן, הרב הספרדי הראשי, הרב בן-ציון חי עוזיאל, שבא במיוחד כדי לבקר את הרב פישמן החולה, עיתונאי חוץ, ואף חבר הנהלת הסוכנות ברל לוקר, שהגיע מחוץ-לארץ בשלב מאוחר יותר של המעצר. לפחות מקצת מהמבקרים נטלו עמם פתקים ואף מכתבים. משה שרתוק ניהל התכתבות מסועפת עם עובדי המחלקה המדינית ואנשים אחרים, באמצעות יהודים שהביאו למחנה מזון, מים, או הגיעו בשליחויות שונות. חלק מהמכתבים והפתקים כתובים בנוסח של ״כתבי חידה״, ולא תמיד ניתן לפענח את כל השמות והנושאים.[18] שרתוק עמד כל העת על המשמר, שלא ייעשה דבר גדול או קטן מבלי שחברי ההנהלה העצורים יהיו שותפים לו, וככל שחלפו הימים והשבועות הוא הוציא הנחיות מפורטות וארוכות לעובדי הסוכנות, להנהגת מפלגתו, מפא״י, ואף צירף שרטוטים במקרה של הכנת כרוזים ומודעות.

הרב פישמן שוחרר על-ידי הבריטים לאחר זמן קצר יחסית - 13 יום. נראה ששביתת-הרעב שלו עשתה את שלה, וגם הידיעות והשמועות על היחס הקשה שננקט כלפיו בעת מעצרו - תרמו לריכוך העמדה הבריטית, שאין לשחרר איש מהמנהיגים לפי שעה. לאחר שמספר רופאים בדקוהו והמליצו לשחררו, הוסע הרב לירושלים בערב שבת, 12 ביולי 1946. הוא התקבל ביישוב כגיבור השב משדה הקרב. אפילו עיתון ההסתדרות ״דבר״ הפליג בשבחו, וציין

ש״מי שמסר את כל חייו לחזון גאולת ישראל ידע תמיד כי הדרך ארוכה, היא אינה כבושה ועוברת ליד בתי-סוהר ומחנות-הסגר״.[19]

שאר המנהיגים נותרו עצורים בלטרון.

 

היחסים עם הבריטים - לשפל

 

במהלך יולי 1946 הידרדרו יחסי היישוב והתנועה הציונית עם הבריטים לשפל נוסף. אפילו וייצמן, המנהיג הפרו-בריטי ביותר, היה מיואש. במכתב מה-21 בחודש, ששיגר לרב הראשי הרצוג, שהגיע לביקור בלונדון, כתב:

״... ארץ-ישראל של היום אינה סתם מדינת-משטרה; זוהי הצורה הגרועה ביותר של דיקטטורה צבאית. למעשה לא קיים בארץ ממשל אזרחי; זה שקע לגמרי והתרשמותי היא שהארץ מנוהלת בידי קליקות צבאיות [...] בתי הסוהר והמחנות מלאים באנשים שנעצרו באמתלאות קלושות ביותר [...]. מה שיקרה, קרוב לוודאי, אם לא יוצע כל מוצא ואם מנהיגי היישוב לא ישוחררו במהרה, הוא קרע ב״הגנה״ והצטרפות של הצעירים לארגונים הצבאיים הקיצוניים יותר. ואז ישמרנו האל [...]. במהרה ימצאו עצמם הבריטים במצב שבו יצטרכו לירות באלפי יהודים בארץ-ישראל [...].[20]

המצב החמיר בעקבות שני אירועים.

הראשון שבהם היה פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים, בצהרי ה-22 ביולי על-ידי אצ״ל, פעולה שגרמה למותם של 91 איש - בריטים, יהודים וערבים, ולפציעת עשרות. אף שהנהגת היישוב גינתה את המעשה, ודעת הקהל היהודית, כמעט כולה, הצטרפה לגינוי, הרקיע זעמם של הבריטים על היהודים בכלל, ולא היה סיכוי לשום הידברות איתם בנושא שחרור המנהיגים. היפוכו של דבר, שבוע לאחר הפיצוץ הטילו הבריטים עוצר ממושך על תל-אביב ויישובים נוספים, שנמשך שלושה ימים, במגמה ללכוד את חברי ארגוני המחתרת, ואל העצורים בלטרון וברפיח נוספו מאות עצורים חדשים.

ב-25 ביולי 1946 פורסם בלונדון מסמך רשמי (״ספר לבן״), שבו פירטה ממשלת בריטניה את הסיבות שהניעוה להפעיל יד קשה נגד היישוב היהודי והנהגתו בסוף יוני. המסמך קבע כי

״חברים חשובים של הסוכנות היהודית נשאו באחריות להכוונת פעולות תנועת המרי ושידורי הרדיו החשאיים שלה״.

בהמשכו נאמר כי ה״הגנה״, והפלמ״ח הנספח אליה, עסקו בפעולות מתוכננות היטב של חבלה ואלימות. מברקים שהוחלפו בין ראשי הסוכנות בלונדון ובירושלים, ואשר נתפסו על׳-ידי הכוחות הבריטיים (שהשתלטו כאמור על בנייני הסוכנות היהודית בירושלים), מוכיחים כי מאז סתיו 1945 פעלה ה״הגנה״, תוך תיאום עם אצ״ל ולח״י, בביצוע פעולות מרי וחבלה בארץ-ישראל. לאור כל אלה,

״הממשלה [...] ראתה חובה לעצמה לפעול נגד כל אדם או ארגון שנשאו באחריות לתכנון או לביצוע הפעולות שעליהן דובר בספר הלבן הזה״.[21]

ב-27 ביולי 1946 כינס בן-גוריון מסיבת עיתונאים בפריס ובה הגיב על ״הספר הלבן״ הבריטי. הוא ערער אחד לאחד על הפרטים המופיעים בו. אשר למנהיגים, עצורי לטרון, הביע את הזדהותו איתם ועמד על רמתם המוסרית והאינטלקטואלית הגבוהה:

״אני מכיר את ברנרד ג׳וזף [דב יוסף] מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר שנינו היינו חיילים בצבא אלנבי. הכרתי את שרתוק עוד לפני כן, כשהיינו סטודנטים בקושטא. שנינו פעלנו [במלחמת העולם השנייה] למען גיוס בני היישוב להילחם לימין בריטניה ובעלות בריתה. מר גרינבוים ניהל מאבקי יחיד נגד האנטישמיות בפולין. אני מכיר את [דוד] רמז, חבר הוועד הלאומי. מטבע העניינים אני קשור עמם. אם הם ביצעו פשעים, גם אני פשעתי [...] אינני מכיר בשום קבינט [ממשלה] שבעולם, גם לא בקבינט הבריטי, אנשים בעלי רמה מוסרית ואינטלקטואלית כה גבוהה כמו מר שרתוק, מר רמז, מר גרינבוים ומר ג׳וזף״.[22]

וכדי לסבך עוד יותר את המצב, בעצם אותם ימים דלפו ידיעות לעיתונות על תוכנית מדינית חדשה לארץ-ישראל, שהוכנה בשיתוף-פעולה בריטי-אמריקני. מאוחר יותר היא קיבלה את השם ״תוכנית מוריסון-גריידי״, על שם מוריסון הבריטי (ממלא-מקום ראש הממשלה אטלי, שהביאה לדיון בפרלמנט) וגריידי האמריקני, איש מחלקת המדינה. לפיה, תחולק הארץ לחבלים יהודי, ערבי ותחת שלטון בריטי, כאשר שני העמים יקבלו אוטונומיה חלקית, והשלטון המרכזי יישאר בידי בריטניה. ליהודים הוצע תחום מצומצם - כשישית משטח הארץ.

 

כינוס הנהלת הסוכנות בפריס

 

זמן קצר לאחר ״השבת השחורה״ החליטה ההנהגה הזמנית של היישוב לנקוט במדיניות של אי-שיתוף פעולה עם הבריטים. בפועל מדיניות זו לא הצליחה וההחלטה כיצד לנהוג כלפי הממשל המנדטורי הועברה, לצד נושאים מרכזיים אחרים, להכרעת הנהלת הסוכנות היהודית, שנועדה להתכנס בפריס בתחילת אוגוסט 1946, שהרי כינוס הפורום הזה בארץ-ישראל היה בלתי אפשרי בשל מעצר מספר מנהיגים ואי יכולתם של שניים מהבולטים שבהם - בן-גוריון וסנה - להיכנס לארץ. אילו היו מנסים לעשות זאת, היו נעצרים מייד. גם בלונדון, מקום מושב ההנהלה האירופית של הנהלת הסוכנות, אי-אפשר היה להתכנס, בשל איום המאסר על בן-גוריון וסנה.

אחת השאלות שניצבו בפני מארגני הכינוס בפריס הייתה אם לתבוע מהבריטים לשחרר את המנהיגים הכלואים, כדי שיוכלו להשתתף בו. במיוחד הייתה חשובה השתתפותו של משה שרתוק, שר החוץ של ״המדינה שבדרך״. הבריטים, בשלב זה, לא היו מוכנים לשום ויתור. משלא שוחרר שרתוק, מינתה מפא״י במקומו את גולדה מאירסון. כממלא מקומו של נציג אחר של מפא״י, ב׳ ג׳וזף (יוסף), שלחה מפא״י את שאול מאירוב (אביגור).[23]

הכינוס נפתח ב-2 באוגוסט 1946 ונמשך יותר משלושה שבועות. לא כאן המקום לעסוק בנושאים המרכזיים שנדונו בו, כגון

השעיית המאבק החמוש בארץ-ישראל

והסכמה לתוכנית חלוקה ״משופרת״, בתמיכת ארצות-הברית.

מענייננו הוא להתייחס לשאלה שעלתה לעתים קרובות - שחרור המנהיגים העצורים. לא אחת במהלך הדיונים הועלה חשש, כי בארץ-ישראל יגבר הקו הפייסני של אוהדי וייצמן, וייערך ניסיון להעמיד הנהגה חלופית במקום בן-גוריון הנמצא בגלות-מאונס ושרתוק וחבריו העצורים בלטרון. כך למשל, ב-15 באוגוסט הוקרא בדיוני ההנהלה תוכן מברק שנשלח מארץ-ישראל לד״ר וייצמן, ובו האיצו בו שבעה אישים, שאפשר להגדירם כ״יונים״ הפרופסורים ברוור, אולנדורף ומולר, ד״ר א׳ ריגר, ש׳ קפלנסקי, ר׳ ליכטהיים ומ׳ סמילנסקי) ליטול את רסן ההנהגה, שכן

״חלקים גדולים ביישוב נותנים אמון במנהיגותן ומאמינים בצורך להחזיר למקומם את עקרונות הציונות [...]. ההנהלה הנוכחית אחראית למבוכה הרוחנית והמוסרית בחלקים ניכרים ביישוב ואין ביכולתה לטהר את האווירה [...]. דרושים אנשים חדשים ודרכים מדיניות חדשות [...]״.[24]

במקביל, התעוררה בעיה חדשה. ממשלת בריטניה החליטה בתחילת אוגוסט 1946 לכנס בלונדון ועידה בריטית-ערבית-יהודית (״שולחן עגול״) לדון בעתיד ארץ-ישראל בהתאם לתוכנית ״האוטונומיה החבלית״ (תוכנית מוריסון-גריידי). שר המושבות הול פנה לד״ר וייצמן וביקש ממנו לנקוב בשמות אישים ומוסדות יהודיים, שרצוי לשתפם בוועידה. וייצמן תבע לשחרר קודם לכל את המנהיגים. התשובה הבריטית: המנהיגים העצורים ואלה שנאסר עליהם להיכנס לארץ לא יוכלו להשתתף בוועידה. בן-גוריון זעם על וייצמן על שנפגש עם השר הבריטי ושמע ממנו את הצעתו.[25] הבריטים, וזאת אנו יודעים כיום, לאחר שמסמכי שנת 1946 הותרו לפרסום, התרשמו שוייצמן

״ישלים עם כוונת הממשלה שלא להזמין לוועידה את המנהיגים העצורים ואת אלה המיועדים להיעצר״,

אם כי לדעתו השתתפות שרתוק (העצור) תסייע בידו להציג קו מתון, בניגוד לעמדה הנוקשה של בן-גוריון.[26] אכן, בין השניים היה פער-עמדות ניכר ובן-גוריון שלל את האפשרות שוייצמן הפשרן, הסבור כי מה שאירע בארץ מאז ה-29 ביוני הוא לא במעט באשמת ראשי היישוב, ה״אקטיביסטים״, ינהל את המשא-ומתן עם בריטניה. אשר לו עצמו, אף אם יותר לו להשתתף בפגישה עם הבריטים (שבעת ההיא לא הסכימו לראותו), יסרב לעשות כן. ב-13 באוגוסט הוא הודיע בדיון בהנהלת הסוכנות:

״בשום פנים לא אלך להיפגש עם נציגי הממשלה האנגלית, כל עוד אחד מחברי ההנהלה יושב [במעצר] על ציוניותו״.[27]

וייצמן לא קיבל את הקו הנוקשה של בן-גוריון והמשיך להיפגש עם נציגים בריטים בכירים. ב-15 באוגוסט נפגשו הוא, נחום גולדמן, המנהיג היהודי-אמריקני הרב סטפן וייז ואיש הסוכנות בלונדון יוסף לינטון עם שר המושבות הול ועוזריו. וייצמן תבע שוב לשחרר את המנהיגים העצורים. הול השיב לו, כי היה רוצה לראות את שרתוק ליד שולחן הדיונים, אולם הדבר אינו תלוי בו, אלא במי שעצר אותו, הנציב העליון קנינגהם, והלה מסרב לשחרר אותו ואת שאר המנהיגים. הנציב, שדוּוַח לו בוודאי על השיחה, הגיב לאחר יומיים בסירוב מחודש, אם כי כתב לשר המושבות, שאם בכל זאת תחליט ממשלת בריטניה לשתף את שרתוק וחבריו בוועידה הצפויה, הוא עומד על כן שהם ישוחררו רק כדי לקחת בה חלק, ולאחר מכן ייעצרו מחדש. אשר לבן-גוריון, אין לדעתו להתיר את שובו לארץ-ישראל, והוא מקווה שהממשלה בלונדון גם לא תשנה את דעתה ביחס לאיסור השתתפותו בוועידה בלונדון.[28]

בן-גוריון הכריז, כי הוא מוכן לפתוח בשיחות עם הבריטים בשלושה תנאים:

(א) כינון מדינה יהודית בת-קיימא בחלק מתאים של ארץ-ישראל כבסיס לדיונים;

(ב) שחרור המנהיגים העצורים;

(ג) הסוכנות היהודית היא שתקבע את הרכב המשלחת היהודית לוועידה.[29]

שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, דחה תביעות אלה. בפגישה ב-17 באוגוסט עם גולדמן ווייז, קבל כי לתנאי הסוכנות היהודית אופי אולטימטיבי ״של מעצמה מנצחת לאויב מובס״. גם הוא לא היה מוכן להתחייב על שחרור המנהיגים, אם כי הכריז, שהיה רוצה לראות את שרתוק בדיונים.

״אולם העניין אינו כה פשוט - הכריז. יש בידינו מסמכים. אנו יודעים על קשריכם עם ה״הגנה״ ושאר הארגונים הטרוריסטים. חיילים בריטים נהרגו. אם נקבל את העיקרון, שאתם יכולים להביא עמכם כל אחד, מדוע לא סנה? האם אין הוא מפקד ה״הגנה?״[30]

בן-גוריון הגיב על הדברים במתינות מפתיעה. הוא סיפר בישיבת ההנהלה, שנערכה שעות מספר לאחר הפגישה עם בווין, כי קיבל מכתב מלטרון ובו הצטרפו שרתוק וג׳וזף אל שוללי תוכנית מוריסון-גריידי כבסיס לוועידה. בן-גוריון עמד על כך, שעל הצד היהודי לא לוותר בשום אופן על כינון המדינה היהודית. אשר לשני הסעיפים האחרים - שחרור המנהיגים וקביעת הנציגות היהודית - הוא היה מוכן להודיע לבריטים, ש״לא נעשה מהם casus belli [עילה למלחמה]״.[31]

 

שרתוק - ״אישיות מדינית, ציונית, בין-לאומית״

 

מושב הנהלת הסוכנות היהודית בפריס הסתיים, ושחרור המנהיגים העצורים לא נראה באופק. גם כינוס ״ועידת השולחן העגול״ בלונדון לא היה ודאי, כיוון שהן היהודים והן הערבים פסלו על הסף את תוכנית מוריסון-גריידי. במחנה לטרון נכנסו החיים למעין שגרה.

נושא הוועידה בלונדון הרבה להעסיק את המנהיגים העצורים, ובייחוד השאלה באיזו מידה הם עצמם ישותפו בה. ב-28 באוגוסט 1946 הבהיר שרתוק במכתב ל״חברים״:

״בתחילה הייתה דעתנו, שיש להציג את דרישת שחרורנו כתנאי בל-יעבור לכניסתנו למו״מ. כשנודע שתנאי זה לא הוצג ובמכתב [של הנהלת הסוכנות] נכללה רק הדרישה, שגם עליה עמדנו, כי הסוכנות תהא חופשית במינוי שליחיה למו״מ - נתחלקו בתוכנו הדעות. חברי, שהיו סבורים כי ההנחה היא, שכל העצורים ימונו כשליחים, דווקא משום מעצרם, הסתפקו באותה דרישה שבמכתב, ולא ראו פגם באי הצגת עניין השחרור כשלעצמו כתנאי. אני, שלא קיבלתי את ההנחה, שכל אלה שבמעצר צריכים להיות חברי המשלחת, ראיתי את אי-הצגת תנאי השחרור כמשגה. בדיעבד ובלית ברירה הצטרפתי גם אני לעמדת חברי, כי כולנו צריכים להיות כלולים במשלחת [...]. אני עושה זאת למורת רוחי, אך כאמור אין לי ברירה, בייחוד מטעם ב׳ [כנראה ברנרד ג׳וזף]״.[32]

בהמשך מכתבו ציין שרתוק, כי כל המנהיגים העצורים עומדים על כך, שבן-גוריון חייב להשתתף בדיוני הוועידה. לגבי השתתפות משה סנה הם היו פסקנים פחות. אשר לשחרורם הצפוי, שרתוק היה פסימי למדי:

״בלבי אין תקווה רבה שיתקיים מו״מ בהשתתפותנו. אני רואה אפשרות שהם [הבריטים] יחליטו לכפות [ההדגשה במקור] את הפתרון הנראה להם; עד שיחליטו יעבור זמן. עד שיכפו - עוד יותר; ובינתיים ׳נשב׳ ״.[33]

במכתב נוסף מאותו יום, שהופנה לבן-אביגדור (בן-גוריון), היה שרתוק גלוי יותר. הוא ציין, שלדעתו אין להפסיד את הסיכוי לדיון עם הבריטים בגלל השתתפות נציג זה או אחר. מדוע הצטרף לעמדתם הקיצונית יותר של עמיתיו? משום הרגשתו, שהם סבורים כי לו קל לוותר, משום שהוא ״מסודר״ ממילא מבחינת השחרור - אם תיערך הוועידה.

״ברושם הזה מצדם לא יכולתי לעמוד בשום אופן״, הסביר שרתוק, ״ולכן קיבלתי דעתם״.

הוא גם גילה טפח מהמתחים הפנימיים, לאחר כמעט חודשיים במעצר:

״עלי להוסיף, כי יש להם [למנהיגים האחרים] בין כה וכה הרגשה מרה כלפי חברים בחוץ, המוכנים כאילו להפקיר אותם״.[34]

שרתוק, שהיה הבכיר שבין המנהיגים העצורים, סבל אף הוא מהמעצר המתמשך. זאת אפשר ללמוד ממכתב ארוך ודיסקרטי, ששיגר דוד הכהן, חבר הנהלת סולל-בונה ומראשי חיפה היהודית, שנמנה עם חבורת המנהיגים, אף שלא נחשב בימים ההם לאישיות חשובה כמותם. במכתב, שהנמען שלו היה זאב שרף, מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, ביקש הכהן שלא להשתחרר לפני המנהיגים העצורים, ובוודאי שלא לפני שרתוק (עניינו של הכהן טופל בנפרד על-ידי הנהלת סולל-בונה). מן הדברים עולה גם יחסו למנהיגים השונים. אין לו דעה טובה במיוחד על ברנרד ג׳וזף (״בשום אופן אינני מסוגל להתרגל שהוא חבר הסוכנות״), או יצחק גרינבוים (״אין בו כל חשיבות, לא כשהוא בפנים ולא בחוץ״). אשר לדוד רמז, כתב הכהן בלא מעט אירוניה:

״הוא כאן מרגיש עצמו יפה. לומד, חוקר, כותב ומכמה בחינות ישיבתו כאן איננה אסון לאומי ברגע זה. האומנם חסרונו כאישיות ציבורית מורגש?״

לא כן באשר למשה שרתוק. הוא, כדברי הכהן,

״אישיות מדינית, ציונית, בין לאומית״. והנה, ״מאחת הפסגות של הציבוריות היהודית העולמית נלקח ונכלא כאן. במיטב שנותיו הוא עומד בפני מפנה בעבודתו, במעמדו הציבורי ומתוך הרגשה, שעול כבד הוטל על אחריותו האישית בכל העובר עכשיו עלינו״.

התנהגותו האישית במעצר הממושך, לפי תיאורו של דוד הכהן, היא למופת:

״הצניעות, הפשטות והחברות, ההסתגלות עם העובדא [המעצר], וניצולם לעצמו, לכלל ולפרט שבו. צלילה בספר, לימוד ומחקר, לעצמו ולכל הדורש, הבודד, קבוצה של שלושה, כיתה של עשרות וככר של מאות. חיי חברות טובה עם שכנים בצריף, אבל גם עם רחוקים וזרים, פשוטי-אדם, ציבור אסור אשר חושים בריאים להם לדעת ולהבחין״...

כאמור, דוד הכהן עמד על כך, שבשום פנים לא ישוחרר לפני משה שרתוק, כיוון שהניח כי ידידותם העמוקה וקשריהם, מאו ימי תל-אביב הקטנה וגימנסיה הרצליה, מהווים גורם תומך בהתמודדותו של שרתוק עם התנאים המיוחדים במחנה המעצר.[35]

 

״לכלואים בלטרון מהכלואים בפריס״

 

במהלך חודש ספטמבר 1946 חלו התפתחויות רבות בכל הקשור ליחסי ההנהגה הציונית והממשל הבריטי, אך בעניינם של המנהיגים העצורים לא התחדש הרבה. בתחילת החודש נפתחה בלונדון הוועידה שיזמה הממשלה, בהשתתפות הנציגים הערביים בלבד. נציגי היהודים, חברי הנהלת הסוכנות ואחרים - שהוזמנו על-ידי הבריטים, כדי לעקוף את הסוכנות - סירבו להשתתף. דיוני הוועידה עם הערבים לא הניבו תוצאות של ממש, מאחר שאלה דחו כל ניסיון לפשרה. סערה מסוג אחר גרמו הידיעות, שהתפשטו והלכו, על נכונות ההנהגה הציונית להסכים לתוכנית חלוקה, שמגמתה הקמת מדינה יהודית. ב-10 בספטמבר תקפו נציגי ה״אזרחים״ (הציונים הכלליים וחוגי המסחר והכלכלה בערים ובמושבות הגדולות) את הצעת החלוקה וקראו להקמת ״הנהגה יישובית חדשה וכוללת״.[36] לעומת זאת התייצבה מפא״י לצד ההנהגה, לרבות המנהיגים העצורים. לפי הנחיית בן-גוריון בפריס, אושר קו תקיף, שעיקרו סירוב להשתתף בוועידת לונדון על יסוד תוכנית ״האוטונומיה החבלית״ ועמידה על כך, שבכל מקרה הנהלת הסוכנות היא שתבחר את נציגיה לדיונים, באם יתקיימו על בסיס הקמתה של מדינה יהודית, כלומר בהשתתפות העצורים.[37] הקו התקיף הזה אושר ברוב גדול בוועידת מפא״י, שהתכנסה בתחילת ספטמבר 1946 בתל-אביב. שאול מאירוב (אביגור), ראש המוסד לעלייה ב׳, שהגיע בשליחות בן-גוריון מפריס, קרא בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא״י לתבוע את שחרור המנהיגים בהקדם, כי אחרת המשא-ומתן עם הבריטים, לכשייערך, יהיה נתון בידי אנשים

ש״אינם יודעים את העניינים, אין להם חוט השדרה, הם אינם ארצישראלים [...]. תהיה רק בושה וחרפה [...]. חופש בחירת הנציגות זה עניין אולטימטיבי [...]. אין זה עניין של פרסטיז׳ה, אלא אין לנו מי שינהל את המשא-ומתן. אם לא ישתתפו משה (שרתוק) ובן-גוריון, הרי הקטסטרופה מובטחת, בלתי נמנעת״.

גם מאיר גרבובסקי (לימים ארגוב, יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון של הכנסת), הציע לנקוט קו אולטימטיבי בעניין שחרור המנהיגים: ״בשבילנו זה תנאי בל-יעבור״.[38]

ידיעות סותרות ביחס לשחרור המנהיגים התפרסמו בעיתונות כמעט מדי יום.

ב-19 בספטמבר פורסם, כי הסוכנות עומדת על כך שהעצורים, ובראשם שרתוק, ישתתפו בדיונים, במידה שיושג הסכם על קיומם.

 לאחר שלושה ימים - ״הממשלה לא תתעקש על בחירת הנציגים היהודים״ (ובמשמע - לרבות העצורים);

ב-24 בספטמבר: שר המושבות הול: לא ישוחררו עצורי לטרון.[39]

בשבוע האחרון של החודש שהה בארץ חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ברל לוקר, שנפגש עם הנציב העליון וקיבל רשות לבקר אצל העצורים בלטרון. קנינגהם אמר ללוקר, בניגוד לטענות ראשי הממשל בלונדון, כי שחרור העצורים מלטרון ״הוא עניינה של הממשלה בלונדון״. לוקר נפגש עם שרתוק וחבריו בלטרון ודיווח להם על ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות. הוא מצא את שרתוק ״קצת פסימי״, אם כי העצורים הדגישו באוזניו כי ״אם אי-ההליכה ללונדון עלולה להאריך את היותנו כאן - אנו מוכנים לכך״.[40]

כן נכח בישיבת הוועד הפועל הציוני בירושלים, וחזר ללונדון.

באותם ימים עצמם היה על בן-גוריון בפריס להתמודד עם בעיה מסוג שונה: חבר ההנהלה משה סנה הודיע על התפטרותו, בשל הקו התבוסתני בעיניו - הפסקת המאבק בארץ-ישראל ותמיכה בחלוקת הארץ - שאותו מוליכים ד״ר וייצמן ונחום גולדמן, ושבן-גוריון לא עושה די בבלימתו.[41] החיכוך ביניהם לא מנע מהם לשגר בערב ראש השנה תש״ז, 25 בספטמבר 1946, מברק נרגש בעברית, אך באותיות לטיניות, להנהלת הסוכנות בירושלים:

״ברכת ראש השנה לכלואים בלטרון מהכלואים כפריס, בשם עשרות רבבות כלואי גיא-הריגה באירופה. להתראות ביהודה הגאולה. דוד ומשה [42]

 

קורס בכלכלה לאיש אחד

 

מה היה אורח חייהם של המנהיגים העצורים בלטרון, מה עשו וכיצד התייחסו אליהם הבריטים, והעצורים האחרים? על שאלות אלה ואחרות אין תשובות מרובות, וכמעט כל גיבורי הפרשה מיעטו משום מה להזכירה בזיכרונותיהם, או שפסחו עליה לגמרי.[43] תיאור יוצא-דופן הופיע בתחילת 1954, לקראת כניסתו של משה שרת לתפקיד ראש הממשלה, לאחר פרישתו של בן-גוריון לשדה-בוקר. בשבועון ״דבר השבוע״ התפרסמו חמישה פרקים מ״קורות חייו״, והאחרון שבהם הוכתר בכותרת ״במעצר לטרון״.[44] סופר בו, מפי שרת עצמו, אף שהדבר אינו נזכר בגוף הרשימה,[45] כי כשהגיע שרת ללטרון, לבוש חליפה מבהיקה ובהירה, סברו העצורים שראוהו, כי הגיע לביקור. עד מהרה התפשטה הידיעה במחנה המעצר, כי שרתוק ומנהיגים נוספים הם בחזקת עצורים. רוב העצורים היו אנשי אצ״ל ומיעוטם חברי לח״י ו״הגנה״. האחרונים מיהרו להציע לשרתוק את עזרתם וסיפקו לו מגבת וכלי רחצה וגילוח. לאחר זמן קצר התייצב בפניו בחור גבוה, הודיע לו כי הוא מפקד ה״הגנה״ במקום והורה לו להיכנס לאחד הצריפים. השיב לו שרתוק:

״מה פירוש אכנס, והלוא מפקד המחנה צריך לקבוע״. הסביר הבחור: ״אני הוא שקובע כאן היכן תתגורר״,

והוא אומנם קבע את מקום מושבו בצריף מגודר בלב המחנה. עד מהרה הצטרפו אליו שאר המנהיגים שנעצרו, ששוכנו כולם בצריף אחד. זקיפים מטעם אסירי ה״הגנה״ שמרו עליהם יומם ולילה, וחבורה נוספת טיפלה במנהיגים והקלה עליהם את חייהם ככל שניתן.

תוך ימים אחדים נקבעו דפוסי החיים בצריף המנהיגים וסביבו. האישים, ובראשם שרחוק, קיימו שגרת-חיים שכללה עבודה בשעות היום במעין משרד. מי שרצה לשוחח עמם ביקש אישור מהזקיפים, רובם אסירי פלמ״ח. מזון מיוחד הובא למנהיגים מבחוץ ואסירים-טבחים בישלוהו עבורם. מדי יום נשלח ונתקבל דואר בדרכים חשאיות. שרתוק קיבל דואר קבוע מזאב שרף ואחרים בסוכנות היהודית ומאשתו צפורה. הוא כתב, מדי יום, מספר מכתבים. שרתוק, ג׳וזף וגרינבוים - חברי הנהלת הסוכנות - יחד עם דוד רמז, יושב-ראש הוועד הלאומי, התכנסו מדי יום לישיבה, ובסיומה העבירו לירושלים את חוות-דעתם על בעיות מעשיות וסוגיות עקרוניות. שרתוק גם שיגר מאמרים, שהתפרסמו ב״דבר״ וב״פלסטיין פוסט״, היומון הירושלמי בשפה האנגלית המקורב לסוכנות היהודית. למרות הוראת כיבוי האורות מדי לילה בשעה עשר, המשיך שרתוק לכתוב מכתבים עד שעה מאוחרת, לאור עששית-נפט, והבריטים לא הפריעוהו מעולם.

הבריטים גם לא עשו כל ניסיון להיכנס לצריף. כללית, היחס לשרתוק ושאר המנהיגים היה אדיב ביותר. השוטרים הערבים נהגו להצדיע לשרתוק בעוברו על פניהם. מדי בוקר היו אסירים ערבים שוטפים את חדרי המגורים. בשעות היום לא ניתן לנוח בחדרים, עקב החום הכבד. העומס על המנהיגים לא הוקל גם בשעות הערב, כיוון שנתבקשו - גם על-ידי אנשי אצ״ל ולח״י - להרצות בפניהם על ענייני השעה. שרתוק קיים סדרה בת עשר הרצאות על תולדות המדיניות הציונית וסדרה נוספת הוקדשה לתולדות המפעל הציוני מימיו הראשונים ואילך - בגוון אישי. כן ניהל שני קורסים לערבית, למתחילים ולמתקדמים, וקורס לדקדוק עברי (הוא היה ידוע בחיבתו ללשון העברית). כמי שאהב לשיר, השתתף במקהלת האסירים. כשביקש ממנו מפקד ה״הגנה״ במחנה, שלום לוין מקיבוץ נען, לסייע לו בלימוד כלכלה, ערך שרתוק למענו ״קורס לאיש אחד״, והנחיל לו בוודאי מה שלמד בצעירותו ב״לונדון סקול אוף אקונומיקס״.

עד כאן דברים כפי שסיפרם שרת שבע שנים לאחר המעצר.

 

״כמה מהתומכים הלויאלים ביותר״

 

במהלך חודש אוקטובר חלה התקדמות ניכרת במשא-ומתן לשחרור המנהיגים הכלואים. לבריטים התברר, כי ההנהגה הציונית איתנה בדעתה, שלא לקבל את תוכנית מוריסון-גריידי ובכל דיון היא מעלה את נושא השחרור. בנוסף, המשא-ומתן עם הערבים הגיע למבוי סתום וב-3 באוקטובר הודיעה ממשלת בריטניה על דחיית המשך הוועידה לאמצע דצמבר.

במספר פגישות שבהן השתתפו מהצד היהודי ד״ר וייצמן, הרב פישמן, אליעזר קפלן ואחרים נדרשו הבריטים לשחרר את המנהיגים. עתה הציגו שר החוץ בווין, שר המושבות הול ומחליפו ארתור קריץ׳-ג׳ונס, תביעות חדשות כתנאי לשחרור:

הכרזה חד-משמעית של הסוכנות היהודית בגנות הטרור היהודי ושיתוף פעולת עם השלטונות בביעורו,

צמצום ההעפלה,

חזרה לשיתוף-פעולה עם ממשלת המנדט

ואפילו פיקוח הדוק של הסוכנות היהודית על ה״הגנה״ ופירוק הפלמ״ח.

מאוחר יותר הם היו מוכנים להסתפק בגינוי הטרור על-ידי המוסדות היהודיים.[46]

הצד היהודי התעודד ללא ספק לאחר ה-4 באוקטובר מהודעת-התמיכה הדרמטית של נשיא ארצות-הברית, הארי ס׳ טרומן, בזכות הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל ועליית מאה אלף פליטי השואה ארצה. הבריטים לא הסתירו את זעמם, אך בשיחות עם נציגי הסוכנות הובחנה מגמה לצמצם את הפערים, כדי למצוא פתרון מוסכם. שני הצדדים הקימו תת-ועדה

״לבדוק שיתוף-פעולה אפשרי בהחזרת החוק והסדר לארץ-ישראל׳׳.[47]

זו התכנסה לראשונה ב-9 באוקטובר.

וייצמן היה מתוסכל, שלמרות כל המגעים אין התקדמות בעניין שחרור המנהיגים. ב-16 באוקטובר 1946 כתב לסר ג׳ון מרטין, פקיד בכיר במשרד המושבות, ומי שהיה מזכיר ועדת פיל ב-1936/37:

״... אי שחרור הכלואים מפריע לצד היהודי להסכים לכינוס הוועידה. בין היושבים בלטרון, כמה מהתומכים הלויאליים ביותר של העניין הבריטי, אשר היו תמיד מגדלי-עוז (Towers of strength) הן לממשל הבריטי והן לי. אנשים, אשר בשעות הקודרות ביותר של ההיסטוריה הבריטית, בעת שארץ-ישראל הייתה אי זעיר, כמעט בלתי-מוגן בים הערבי העוין, מעולם לא פקפקו לגבי נאמנותם לבריטניה והעמידו כל מה שהיה להם לשירותה. אנשים אלה כלואים בלטרון זה קרוב לשלושה חודשים, ללא משפט, דבר ששום יהודי בארץ ישראל או מחוצה לה אינו מצליח להבין, ופחות מכך - להסכים. אם נבוא לוועידה ללא משה שרתוק )אם להזכיר רק אחד), תהיה הופעתנו חסרה [...]. השתתפותו תחזק מאוד את ידי, תסייע לקיים את איחוד התנועה ותאפשר לנו להגיע לקונגרס הציוני הקרוב בתוכנית מוסכמת.

על הממשלה להבין זאת ובעשותה כן [שחרור המנהיגים] תיצור אטמוספרה ותנאים נאותים, שיסייעו לנו לעבוד בהרמוניה ובצורה מסודרת״.[48]

 

ההודעה על גינוי הטרור

 

בדיונים שהתקיימו בין ראשי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית לממשלה הבריטית נרמז לראשונה לצד היהודי, שבמקרה של שחרור לא יהיו המנהיגים העצורים בלטרון המשוחררים היחידים. ממשלת הוד-מלכותו תשחרר במקביל - אם כי לא בהכרח בצורה סינכרונית - גם מנהיגים ערבים כלואים בשל פעילותם האנטי-בריטית בעת ״המרד הערבי״, בשלהי שנות השלושים ובעת מלחמת-העולם השנייה. במהלך המחצית השנייה של אוקטובר 1946 התנהלה חליפת-מכתבים ושדרים אינטנסיבית בין משרד המושבות בלונדון והנציב העליון בירושלים בעניין השחרורים.

ב-21 באוקטובר כתב הנציב לשר המושבות, כי הוא מפקפק אם השחרור יביא לרגיעה, כיוון ש״לב הבעיה״ הוא נושא העלייה הבלתי לגלית,

ו״כל זמן שבלתי-לגליים מגורשים לקפריסין, לא תהיה רגיעה בקרב היהודים״.

מצד שני, הגדלת מכסות ההגירה החוקית תקומם את הערבים.

לגבי שחרור המנהיגים, הביע הנציב את דעתו, שאין למהר, וקודם יש לראות כיצד יגיב הציבור היהודי על הודעת הסוכנות היהודית בגנות הטרור.[49] עם זאת, ב-28 בחודש הציע נוסח לגבי שחרור המנהיגים, באם תאמץ הנהלת הסוכנות את ההודעה המגנה את הטרור.[50]

ההודעה שהכל ייחלו לה באה ב-29 באוקטובר 1946. הוועד הפועל הציוני המצומצם גינה את הטרור, בקובעו כי

״הציונות שללה ושוללת את שיטת טרור-הדמים כדרך של מערכתה המדינית״ הטרור הוגדר כ״מעשה של קבוצות מתבדלות הפורקות מרות לאומית והמוציאות עצמן מכלל הציבור המאורגן״.[51]

לאחר יומיים הצטרף לגינוי הטרור הוועד הלאומי.[52] הנציב העליון לא היה מרוצה מנוסח הגינוי, ולדעתו, עקב הפניית אצבע מאשימה רק כלפי אצ״ל ולח״י ״איבדה ההצהרה מכוחה״ למרות זאת הוא נוטה לאשר שחרור קרוב של המנהיגים, משום

״שאני מרגיש כי אתה [שר המושבות] מצפה ממני להמליץ, שההצהרה עומדת בסיכום ויש לשחרר מיידית את המנהיגים״.

חרף זאת הציע הנציב לדחות את השחרור בימים מספר.[53] הנציב גם היה מודאג מהקשר ההדוק מדי בין שחרור המנהיגים היהודים לשחרור ראשי הציבור הערבי ו/או ביטול האישומים נגדם. הוא הביע את החשש, שהדבר יגרום לתסיסה ביישוב הערבי והציע להקדים את שחרור המנהיגים הערבים. שר המושבות דחה כבר קודם לכן רעיון דומה והבהיר לנציב כי

״שחרור הערבים לא יכול לבוא לפני שחרור היהודים״.[54]

שר המושבות החדש, קריץ׳-ג׳ונס, לא היה מרוצה אף הוא מנוסח ההצהרה בגנות הטרור. במכתב לראש הממשלה אטלי מה-31 באוקטובר, הביע עם זאת את דעתו, שיש בו התקדמות לקראת הרגעת הרוחות. הוא מצא עידוד גם בשני נאומים, שנישאו בעת האחרונה,

האחד על-ידי בן-גוריון בפריס

והשני על-ידי אליעזר קפלן (גזבר הסוכנות וראש מחלקת ההתיישבות שלה) בארץ-ישראל,

ש״לא יכולים להתפרש ביישוב היהודי, אלא כיציאה של המנהיגות האחראית נגד פעולות הטרור״.

כתנאי מסייע הביא שר המושבות גם מאמר ראשי, ״רב עוצמה״ כהגדרתו, ב״פלסטיין פוסט״, המגנה את הטרור.

״במצב הנוכחי״, כתב קריץ׳-ג׳ונס, ״אני חש שזה המקסימום לו אנו יכולים לקוות והמנהיגים היהודים כיבדו את התחייבותם ככל יכולתם״.

בסיום מכתבו הזכיר שר המושבות, כי במקביל לשחרור המנהיגים היהודים ישוחררו שלושה מנהיגים ערבים המוחזקים באיי סיישל על שיתוף פעולה עם האויב במלחמת-העולם השנייה. בנוסף, יוסמך הנציב העליון לשחרר ערבים נוספים בארץ-ישראל, לפי מיטב שיפוטו.[55]

 

השחרור

 

ב-1 בנובמבר 1946 העביר שר המושבות קריץ׳-ג׳ונס תזכיר סודי ואישי לראש הממשלה אטלי, שכותרתו ״שחרור המנהיגים היהודים העצורים״. לאחר שחזר על עיקרי דבריו במכתבו מה-31 באוקטובר, הבהיר:

״ ...אני משוכנע, כי המעצר הבלתי-מוגבל של אישים אלה ללא משפט עלול להיות קשה יותר ויותר להגנה מצדנו והפעולה שננקטה על-ידי היהודים מעניקה נימוקים הגיוניים לשחרור - הזדמנות שאין ביטחון שתחזור בעתיד הקרוב. מעצר המנהיגים נקבע לאור קשריהם עם מבצע הטרור המתואם בארץ-ישראל. קשרים כאלה נותקו בעת באופן פורמלי בעקבות החלטת הוועד הפועל הציוני המצומצם, אשר מייצג את הגופים האחראיים של הקהילה היהודית. אני מקווה כי שחרור המנהיגים יתרום להקלת המתח בארץ-ישראל, וזוהי הרי אחת ממטרותינו הנוכחיות העיקריות בארץ זו, יחזק את היסודות האחראיים והמתונים בקרב היהודים ויקטין את הפערים בקשר לוועידה, שאמורה לשוב ולהתכנס בחודש דצמבר הקרוב. אני מציע אפוא, כפוף להחלטת חברי לממשלה -

א. להודיע לנציב העליון, שהוא רשאי לשחרר את המנהיגים היהודים העצורים ביום שלישי, ה-5 בנובמבר;

ב. להודיע בפרלמנט על השחרור בו-ביום;

ג. להסמיך את הנציב העליון [...] לשחרר שלושה ערבים פלסטינים, אשר עצורים באיי סיישל באשמת שיתוף-פעולה עם מעצמות ״הציר״ במהלך מלחמת העולם השנייה, ולהרשות את שובם של שניים נוספים, אשר שוחררו ממעצר באיי סיישל מסיבות בריאות, אך לא הורשו עד כה להיכנס לארץ-ישראל״.[56]

ב-5 בנובמבר פרסמה ממשלת ארץ-ישראל הודעה רשמית שמספרה 98, ובה הודיעה על שחרור שמונה אישים יהודים, שהיו עצורים בלטרון: משה שרתוק, ברנרד ג׳וזף, יצחק גרינבוים, דוד רמז, דוד הכהן, מרדכי שטנר (חבר הוועד הלאומי, מקיבוץ עין-חרוד), יוסף שנקרובסקי (עסקן פועלים מחיפה) ויוסף שופמן (מראשי התנועה הרביזיוניסטית, שלא ברור כיצד התחבר לשבעת האחרים). שר המושבות קריץ׳-ג׳ונס הכריז בפרלמנט בלונדון:

״הדבר נעשה מתוך תקווה להבטיח שיתוף פעולה הדוק יותר בין הסוכנות היהודית לממשלת ארץ-ישראל״.

כן הוא מסר על שחרור 23 פלסטינים ועל שחרור 120 העצורים היהודים האחרונים במחנה רפיח (עצורי ״השבת השחורה״). שחרורם של עצורים אחרים - יוקדם.[57]

המנהיגים המשוחררים נתקבלו בכל מקום כגיבורים. העיתונות כתבה בשבחם, תיארה את עמידתם האיתנה וציינה כי הבריטים לא הצליחו לשבור את מנהיגות היישוב. ״אשנב״, ביטאון בלתי-רשמי של ה״הגנה״, כתב כי

״השלטון נוכח לדעת, שלא יעלה בידו, בדרכי אלימות, לכפות על יהודים הנהגה ממונה, נכנעת״...[58]

יחד עם שחרור העצורים הודיעו הבריטים, כי דוד בן-גוריון ומשה סנה רשאים לחזור לארץ בכל זמן. כן הוסר איום המעצר מעל ראשו של אבא חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, שמאז ה-29 ביוני 1946 הסתתר במקומות שונים בחיפה ובכפרי הדרוזים שעל הכרמל.

לצד מצהלות השמחה נשמעו גם כמה קולות ביקורת. היו ששאלו מה המחיר האמיתי ששולם לבריטים תמורת השחרור. ראש וראשון לספקנים היה המשורר הכמעט-לאומי נתן אלתרמן, אשר כתב בטור השביעי שלו, שלושה ימים לאחר השחרור, כי כל היישוב ראה עצמו שותף למעצר, ואף קינא במנהיגים, ש״נמצאו חשובים וראויים יותר״ להיעצר [...] אבל-

כך היה עד היום. אך הנה לפנות-ליל

הודעת השחרור

ללטרון הבקיעה.

והפעם אי-מי פה-ושמה שואל:

השחרור הלזה

בעד מה הוא מגיע?...

ייתכן כי ברחביה עוד אין זה נשמע

אך תהיה זו בגידה מצדנו וכח

אם כיום לא נאמר: מנהיגים-באֻמה

שימו לב  -

בשורות שואלים זאת בלחש...

...

יען כך, על ידי ביטולו של הגזר

יכולה דאונינג-סטריט להשיג ולרכֹּש

את אשר לא עשו שום פקודת-מאסר:

את ערעור האמון

בעומדים בראש...

ולכן-

הדבר הדרוש כעת

הוא הסבר ושכנוע נמרץ ונבון,

שיוכיח לכל: נאסרו הם על חטא,

אך הוצאו לחופשי

על לא חטא ועוון.[59]

משה שרתוק נפגע קשות מהתייחסותו של אלתרמן לשחרור המנהיגים מלטרון. בקבלת-פנים המונית, שערכה מפא״י במסגרת מועצת מפלגה מיוחדת לכבוד משוחררי לטרון ורפיח, באולם בית העם בתל-אביב ב-11 בנובמבר 1946, אמר, בהתייחסו לביקורת על השחרור:

״[היו שאמרו] מי יודע מה נעשה שם מאחורי הקלעים? כל זמן שהם אסורים - היה אמוננו נתון להם. אבל אם הם יוצאים - אז האמון נתערער. כנראה, סגולה לאמון, התנאי לאמון - זה היות האיש, אשר לו נתון האמון, עצור, משולל חירות״...[60]

אף לאחר שנים לא נרגע והזכיר את הפגיעה שוב ושוב.[61]

 

לקחי המעצר

 

מאה ושלושים יום ישבו משה שרתוק ושאר המנהיגים במחנה המעצר בלטרון. באותה תקופה ארוכה של קרוב לארבעה חודשים וחצי לא יכלו שני מנהיגים נוספים - דוד בן-גוריון ומשה סנה - לחזור ארצה, מחשש מעצר מיידי. האם השיגו הבריטים את שלהם? ספק רב. הם לא הצליחו להביא לידי הקמת הנהגה חלופית, מתונה. גם תקוותם כי ד״ר וייצמן, ששלל את דרכי המאבק החמוש והיה מקורב לבריטניה יותר מכל מנהיג ציוני אחר, יעמוד בראש הנהגה אחרת - נכזבה. וייצמן לא היה מוכן לכך, ולראשונה גם השמיע דעות אנטי-בריטיות ברורות וקרא לקץ השלטון הבריטי ולהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.

אירועי ״השבת השחורה״ ומעצר המנהיגים הביאו, באורח שאולי יכול להיראות פרדוקסלי, להתמתנות ב״רוח הקרב״ של המנהיגים שכונו ״אקטיביסטים״, ובן-גוריון בראשם. הנהלת הסוכנות היהודית בישיבתה הממושכת בפריס באוגוסט 1946 קיבלה שתי החלטות מכריעות:

להפסיק את המאבק החמוש בארץ ישראל עד התכנסות הקונגרס הציוני בבזל, לקראת סוף השנה;

ולסגת מעקרונות ״תוכנית בילטמור״ שבמרכזה ״ארץ-ישראל השלמה״, ולצדד - אם כי לא באורח גלוי - בתוכנית חלוקה ״משופרת״, שתקבל את תמיכת ארצות-הברית.

מכאן ואילך, למעשה, החל תהליך, שהצטרף לשורת תהליכים אחרים, והביא להקמת מדינת ישראל באביב 1948.

למורת רוחו של בן-גוריון, אך לא נגד דעתו המוחלטת, נוהל במשך שבועות משא-ומתן עם ממשלת בריטניה, שבמרכזו עמדה שאלת השתתפות הצד היהודי-ציוני ב״ועידת השולחן העגול״. אי-שחרור המנהיגים היווה אבן-נגף רצינית, וספק אם התעקשות ממשלת לונדון להחזיקם במעצר ממושך תרמה לקידום האינטרסים שלה עצמה. המנהיגות הציונית שלא נעצרה לא הייתה מוכנה בשום אופן להשתתף בוועידה האמורה, על בסיס ״תוכנית מוריסון-גריידי״, ואליה הצטרפו כל המוסדות הציוניים והיישוביים. התביעה לשחרור המנהיגים חזרה בכל דיון והתכנסות, בארץ-ישראל ומחוצה לה, במשך שבועות וחודשים, ואף הבריטים חשו, שהמעצר הממושך, ללא משפט, מוליכם למבוי סתום. דומה שאף הם חשו הקלה עם השחרור, ועֵדוּת לכך יכולים לשמש דבריו של ריצ׳רד סטאבס, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים, ב-5 בנובמבר 1946, לאחר שחרור המנהיגים:

״השלטונות, בצעדים שהוכרז עליהם, מתכוונים להחזיר את השעון ל-29 ביוני ב-4 בבוקר״.[62]

כלומר, הייתה זו הודאה ברצון הבריטים ״להחזיר את הגלגל לאחור״, למצב שלפני ״השבת השחורה״ ומעצר המנהיגים. הודאה מעין זו אינה מעידה אל נכון על הצלחה או סיפוק מתוצאות הפעולות והמעצרים.

מבחינת היישוב היהודי היווה מעצר המנהיגים אתגר רציני. החשש להקמת הנהגה חלופית, כאמור, עמד באוויר. אולם דומה שבשום תקופה קודם לכן לא זכו המנהיגים העצורים לאהדה כה רבה. מכתבים, ברכות וחבילות-שי זרמו אליהם כל העת. בעיקר נכון הדבר לגבי משה שרתוק, הבכיר בין העצורים. אף שהמאבק החמוש נגד הבריטים מצד ה״הגנה״ הופסק ביולי 1946, מעצר האלפים והמנהיגים בראשם בלטרון וברפיח, הפיח ביישוב רוח של התנגדות והוא הפגין עמידה איתנה. היטיב לבטא זאת משה שרתוק לאחר שחרורו:

״הכוונה [של הבריטים] הייתה לשבור את רוח הקוממיות וההתנגדות של היישוב [...] לרסק את ההנהגה הנבחרת והמוסמכת ולהכשיר את הקרקע לוועידה אשר בה תופיע הנציגות היהודית נמוכת קומה [...] מוכנה לכניעה ולקבלת הדין [...]. הדבר הזה לא קם ולא היה״.[63]

אם סברו הבריטים, שהאישים שעצרו (ובנוסף להם אלה שלא התירו כניסתם לארץ) הם מנהיגי היישוב היהודי והתנועה הציונית - לא טעו. שנה וחצי לאחר השחרור, במאי 1948, נמנו חמישה מבין העצורים בפועל או בכוח עם 13 חברי הממשלה הזמנית של מדינת ישראל - דוד בן-גוריון, משה שרתוק (שרת), דוד רמז, הרב יהודה לייב פישמן מיימון ויצחק גרינבוים. דב יוסף כיהן כשר בממשלות ישראל מאז שנת 1949 ודוד הכהן היה חבר כנסת ויושב-ראש ועדת חוץ וביטחון במשך שנים רבות.

 

הערות:

[1] מועצת מפא״י, המושב ה-33, ארכיון מפלגת העבודה, תיק 22/33. להלן: אמ״ע.

[2] על השתלשלות העניינים במחצית הראשונה של שנת 1946, שהביאה לתגובה הבריטית ב-29 ביוני 1946, ראה: מ׳ נאור, ״השבת השחורה״, תל-אביב תשמ״א, עמ׳ 46-47. אירועי אותו יום ברחבי הארץ מובאים בפירוט רב בהמשך הספר, עמ׳ 107-47.

[3] ג׳ מאיר, חיי, תל-אביב 1975, עמ׳ 143.

[4] ד׳ הורוביץ, בשליחות מדינה נולדת, תל-אביב 1951, עמ׳ 137.

[5] נ׳ רוז, חיים וייצמן - ביוגרפיה, ירושלים 1990, עמ׳ 259-258

[6] שם, עמ׳ 259; פרוטוקול הפגישה ב-14 ביולי 1946, גנזך וייצמן.

[7] בממשלה הבריטית מקובלת הייתה הדעה, כי ״בשלב זה יש לעשות כל דבר אפשרי, כדי לחזק את ידי וייצמן ושותפיו״. וראה בנדון: י׳ גורני, הקשר הדו-משמעי, תנועת הלייבור הבריטית ויחסה אל הציונות בין השנים 1947-1917, תל-אביב 1982, עמ׳ 302.

[8] ד׳ בן-גוריון, דברים באסיפת מחאה בפריס, 4 ביולי 1946. וראה: ״רוחנו לא נפלה״, במערכה, ה׳, תל-אביב תש״ט, עמ׳ 86.

[9] וייצמן לשאו, 30 ביוני 1946, הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים (להלן: אצ״מ), תיק .S 25/7703 על מצבו הקשה של הרב פישמן, ראה: מכתב מ׳ שרתוק מלטרון, ליוסיפון [אליהו דובקין), 4 ביולי 1946, שם, S 25/7985 .

[10] שם, שם.

[11] בראיון עיתונאי בפריס ב-30 ביוני 1946. וראה: ד׳ בן-גוריון, לקראת קץ המנדט (זיכרונות מן העיזבון), עורך מאיר אביזוהר, תל-אביב 1993, עמ׳ 61. להלן: לקראת קץ המנדט.

[12] ״רוחנו לא נפלה״, ראה הערה 8 לעיל.

[13] לקראת קץ המנדט, עמ׳ 69-61, ועוד.

[14] שם, עמ׳ 63.

[15] י׳ לוסין, עמוד האש - פרקים בתולדות הציונות, ירושלים 1982, עמ׳ 437.

[16] גנזך המדינה הבריטי, Public Record office (להלן ,(PRO תיק , FO 371, 5325, E6204.

[17] שם, 27/527.PRO WO/

[18] מאות מכתבים ופתקים של שרתוק ממחנה לטרון מצויים באצ״מ, בתיקים .S 25/10014-17

[19] דבר, מאמר מערכת, 15 ביולי 1946.

[20] ח׳ וייצמן, מכתבים, כרך 22, ירושלים 1979, מכתב מס׳ 193.

[21] לקראת קץ המנדט, עמ׳ 86-85.

[22] שם, עמ׳ 94.

[23] שם, עמ׳ 103.

[24] שם, עמ׳ 131.

[25] שם, עמ׳ 111.

[26] 537/1787 PRO CO.

[27] לקראת קץ המנדט, עמ׳ 126.

[28] 52641 371 PRO FO.

[29] לקראת קץ המנדט, עמ׳ 133.

[30] שם, עמ׳ 137.

[31] שם, עמ׳ 140.

[32] אצ״מ, .S 25/10015

[33] שם, שם.

[34] אביחי (מ׳ שרתוק) בלטרון לבן-אביגדור (בן-גוריון) בפריס, 28 באוגוסט 1946, שם, שם.

[35] ד׳ הכהן מלטרון לזאב שרף בירושלים, 28 באוגוסט 1946, שם, שם.

[36] הארץ, 11 בספטמבר 1946.

[37] אמ״ע, תיק 26/46.

[38] ישיבת הוועדה הפוליטית, 18 בספטמבר 1946, אמ״ע, תיק 26/46, עמ׳ 9-7.

[39] הארץ, 19, 22 ו-24 בספטמבר 1946, בהתאמה.

[40] דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא״י, 24 בספטמבר 1946. אמ״ע, תיק 26/46, עמ׳ 2-1.

[41] מכתב ההתפטרות בשלמותו, ראה: ספר תולדות ההגנה, כרך ג׳ חלק ג׳, תל-אביב 1973, עמ׳ 1934-1933. להלן: סת״ה.

[42] לקראת קץ המנדט, עמ׳ 181.

[43] כך למשל, בספרי הזיכרונות של דב יוסף ודוד הכהן אין המעצר בלטרון נזכר כלל, ואילו משה שרת, בספרו ״בשער האומות, 1949-1946״, תל-אביב 1966, מזכירו בשורות ספורות.

[44] דבר השבוע, גיליון מס׳ 1, 1 בינואר 1954.

[45] וראה: משה שרת, יומן אישי, א׳, תל-אביב 1978, עמ׳ 239. ברישום ליום 19 בדצמבר 1953 כתב שרת: ״הכתבתי ל[משה] בן-אלול [עורך ״דבר השבוע״ [את פרשת לטרון - בפעם הראשונה סיפרתי את המעשה כולו לפרסום״. בגיליון עצמו חתם מ׳ בן-אלול בכינוי מ׳ אחי-יוסף.

[46] סת״ה, כרך ג׳, חלק ב׳, עמ׳ 831.

[47] שר המושבות לנציב העליון, 5 באוקטובר 1946, 539/1779 PRO CO.

[48] וייצמן למרטין, 16 באוקטובר,1946.  537/2317 PRO CO.

[49] הנציב קנינגהם לשר המושבות קריץ׳-ג׳ונס, 21 באוקטובר 1946,  539/1779 PRO CO.

[50] שם, שם.

[51] אצ״מ,  .S 25/7706

[52] מ׳ אטיאש (עורך), ספר התעודות של הוועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ-ישראל, ירושלים תשכ׳׳ג, עמ׳ 395.

[53] הנציב קנינגהם לשר המושבות קריץ׳-ג׳ונס, 30 באוקטובר 1946  537/1779 PRO CO.

[54] שר המושבות קריץ׳-ג׳ונס לנציב קנינגהם, 24 באוקטובר 1946.PRO FO 371 52650  . פעולות משרד המושבות היו מתואמות כל העת עם משרד החוץ בראשות ארנסט בווין, וראה פתק של קריץ׳-ג׳ונס לבווין בעניין השחרורים מה-4 בנובמבר, שם.

[55] שר המושבות קריץ׳-ג׳ונס לראש הממשלה אטלי, 31 באוקטובר 1946 .PRO PREM  8/300 98262  ,

[56] שר המושבות לראש הממשלה, אישי וסודי, 1 בנובמבר 1946, שם, שם.

[57] הארץ, 6 בנובמבר 1946.

[58] אשנב, גיליון קמ״ב, 17 בנובמבר 1946.

[59] דבר, 8 בנובמבר 1946. כשכינס נתן אלתרמן את שירי הטור השביעי בספרים, בין השנים 1948 ל-1962, לא כלל שיר זה ביניהם, כפי שנהג לגבי שירים רבים אחרים. ייתכן שלא היה שלם עם הביקורת כלפי משה שרתוק וחבריו (וראה ההערה הבאה). השיר כונס בספר ״מחברות אלתרמן״ ד׳, תל-אביב תשמ׳׳ו, עמ׳ 159-158.

[60] דברי שרתוק בעצרת החגיגית, ראה הערה 1 לעיל.

[61] וראה למשל דבריו, בגוף שלישי, בראיון ב״דבר השבוע״, הערה 44 לעיל: ״כל ימי שבתם במעצר דאג משה, ששחרורם [של המנהיגים] לא יהיה כרוך באיזו הבטחה שהיא ובאיזה ויתור שהוא. וכך באמת היה. וכאשר ביום שחרורם נתפרסמו דברים, שהטילו חשדות כי אין הדבר כך - הייתה זה בשבילו כאבן שיידו בו ברגע צאתו משערי לטרון״. ופעם נוספת בקיץ 1956, לאחר שהתפטר-התפוטר מתפקיד שר החוץ, ונתן אלתרמן כתב עליו ״טור שביעי״ מיוחד ואוהד. ביומנו מ-22 ביוני 1956, ציין שרת, כי התרגש מאוד למקרא השיר אודותיו, גם בגלל עצם העניין וגם משום ש״נשתבש במשך השנים יחסו האישי של נתן א׳ [כלפיו], על כל פנים במידה שנשתקף יחס זה בשירתו המדינית ובמאמריו. יארכו הדברים מלפרטם, אך ראשיתה של השרשרת נעוצה בשחרורי מלטרון״. משה שרת, יומן אישי, ה׳, תל-אביב 1978, עמ׳ 1479.

[62] הארץ, 6 בנובמבר 1946.

[63] דברי שרתוק בעצרת החגיגית, ראה הערה 1 לעיל.

 

העתקת קישור