חלק שני - פרק 8: סיכום
שם הפרק  חלק שני - פרק 8: סיכום


חלק שני - יחסו של משה שרת לשאלה הערבית

 

 

פרק 8: סיכום

 

מראשיתה התקיימו בתוך התנועה הציונית גישות שונות ביחס למהות היחסים בין יהודים וערבים בא"י. משה שרת, כאחד ממעצבי המדיניות הציונית, גיבש לעצמו אוריינטציה אותה ניסינו לנתח בעבודה זו.

שורה של גורמים השפיעו על משה שרת בעיצוב גישתו.

קודם כל: אביו, יעקב שרתוק, אשר בהשקפתו הציונית-ההומניסטית-המעשית, השפיע על בנו בבניית התשתית הערכית בדרכו הפוליטית. יעקב שרתוק, להבדיל מאישים רבים בני העלייה השנייה, לא היה סוציאליסט ופעל על יסוד גישה קונסטרוקטיביסטית-ציונית. רעיונות אלה באו לביטוי, למשל, בניסיונו לתמוך ביוזמה הפרטית לשם סיוע לבניית הבית הלאומי לעם היהודי. שרת אימץ לעצמו נקודות חשובות מהשקפת אביו. נקודות אלה בולטות ביחסו הפרגמאטי-קונסטרוקטיביסטי של שרת למפעל הציוני, יחד עם גישה הומניסטית כלפי האוכלוסייה הערבית. היה זה יעקב שרתוק, שהביא את כל משפחתו לכפר הערבי עין-סיניה, מתוך ראייה שהאוכלוסייה הערבית בא״י היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהנוף האנושי של הארץ.

בעין-סיניה, גורם שני בעיצוב השקפתו של שרת, פגש את החברה הערבית פנים אל פנים. בתקופה שחי בכפר למד שרת את השפה הערבית וקלט את המושגים הראשונים ביחס לקהילה ערבית בא״י. מבחינה זאת, חוויותיו האישיות הן מיוחדות לעומת מנהיגים אחרים בתנועה הציונית.

גורם נוסף בעיצוב יחסו של שרת לנושא הערבי קשור לאותה תקופה בה פעל, יחד עם בוגרי הגימנסיה "הרצליה", למען הקמתה ופעולתה של ״ההסתדרות המצומצמת״. במסגרת זאת השתתף שרת בפעם הראשונה בדיונים ביחס לשאלה הערבית. באותה מסגרת גם נקבע שעל שרת ללכת במסלול של הכשרה מדינית, תוך התייחסות למציאות הערבית. שרת אימץ לעצמו את הגישה הפרגמטית אשר אפיינה חלק מחבריו. הוא הלך איתם והשתלב בתנועה "אחדות העבודה", מסגרת בה קיבל במשך השנים מקום מיוחד ומרכזי מבחינה מדינית. הצטרפותו של משה שרת לתנועת "אחדות העבודה" ופעילותו בה היו צעדים חשובים בתהליך הכשרתו כמדינאי.

ב"אחדות העבודה" קיבל שרת את העידוד והתמיכה בהליכתו ללימודים בלונדון. אותה תקופה הייתה גורם נוסף בעיצוב השקפתו של שרת ביחס לשאלה הערבית. באנגליה נפגש שרת עם חלק מדוברי התנועות הלאומיות, קלט שורה של מושגים כלכליים, חברתיים ומדיניים אשר פתחו בפניו עולם חדש של מחשבות ביחס לשאלה הערבית.

אין ספק, שבגישתו של שרת לבעיה הערבית, אותה ניתחנו בחלק השני של העבודה, אנו רואים סימנים בולטים של הגורמים אשר עיצבו את השקפתו. התייחסנו לפעילותו הפוליטית של שרת בשלוש תקופות שונות:

א) בשנות העשרים המוקדמות, לאחר גיוסו ל ״ועד הצירים", תקופה בה שרת מדבר על עלייה, התיישבות והגנה, כתשובה להתנגדות הערבית. יחד עם זאת, באותן השנים כבר מפגין גישה שונה מחלק מחבריו ב"אחדות העבודה", כשהוא מנסה לראות את התנועה הציונית כמכשיר למודרניזציה באזור, תוך שיתוף פעולה עם חלקים מסוימים מהקהילה הערבית.

ב) בשלב השני של הניתוח שלנו - בתקופה בה גויס למחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית, ראינו את משה שרת פועל על יד חיים ארלוזורוב ומשתלב בקו המדיני שהאחרון קבע. ארלוזורוב ניסה לפעול מתוך גישה השתלבותית, בניסיון לשלב את המפעל הציוני במעשה המודרניזציה של האזור כולו ושל א"י במיוחד. שרת לא רק שפעל יחד עם ארלוזורוב לטובת מדיניותו, אלא ניסה לחזק בפעילותו מגמות אלה.

ג) התקופה האחרונה בניתוח שלנו היא פרק הזמן אשר התחיל בשנת 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, והסתיים בשנת 1939. באותן השנים שרת עומד בראש המחלקה המדינית. אז אנו יכולים להבחין במשנתו המיוחדת של שרת ביחס לשאלה הערבית, אשר באה לביטוי כהשקפה מגובשת, ברורה ושונה מגישות אחרות בהנהלה הציונית וביישוב.

שרת הקדים להבין את מקורותיה ושורשיה של השאלה הערבית. יחסו לערבים לא רק היה חלק אינטגרלי של השקפת עולמו כציוני, אלא באה לביטוי לאורך כל דרכו הפוליטית. יחסו לשאלה הערבית היה קו מנחה בפעולתו בכל התפקידים הציבוריים בתקופת המנדט, ובעיקר כאיש המחלקה המדינית.

 

שרת ביסס את השקפתו על שלוש נקודות עיקריות:

א) קיומו של העם היהודי וזכותו לריבונות במסגרת של מדינה;

ב) הצורך של המדינה היהודית להשתלב במציאות של עמי המזרח התיכון;

ג) מדינה עצמאית וריבונית אשר תתקיים על קרקע מוגדרת בגבולות מוכרים, שיתנו ביטחון ליושבים בה - לא רק שלא תעמוד למכשול בפני הקיום הערבי, אלא יכולה לתרום למודרניזציה וקידום של האזור כולו.

 

שרת, כבר בתקופה מוקדמת בחייו, היה מודע לאפשרות שעלייה בעלת היקף רחב והתיישבות יהודית בא״י, הם תהליכים אשר יכולים ליצור התנגדות מצד האוכלוסייה הערבית. אולם הוא סבר שהצורה בה יתבצעו תהליכים אלה, עלייה והתיישבות, היא שתקבע את צורת התגובה הערבית גם בא"י וגם במרחב הערבי. לפי דעתו עמדו בפני בוני המדיניות הציונית שתי אפשרויות:

לקבל את ההתנגדות הערבית כגזירת גורל

או לנסות ליצור מציאות חדשה באזור.

מצב חדש זה לא היה משרת רק את המטרות הציוניות, אלא גם היה יכול לעודד תהליכים חדשים באזור. משה שרת סבר, שכתוצאה מתביעת הזכויות על הארץ, על המפעל הציוני להשתלב בתהליכי מודרניזציה של המזרח התיכון בכלל, ושל א״י בפרט, תוך יצירת ברית עם אותם אינטרסים מקומיים ומחוץ לאזור, אשר היו מעוניינים לצמצם את הניגודים, וליישב את הסכסוך הנובע מדרישות העם היהודי והעם הערבי על אותה כברת ארץ. הברירה, לפי דעתו, הייתה בין התקדמות הדרגתית לקראת הסדרים פוליטיים וכלכלים, אשר ישרתו את האינטרסים של עמי האזור לבין מדיניות של חוסר פשרה אשר תחתור לקיפאון של האזור ושל החברה הערבית. משה שרת האמין, ששילוב תהליכי המודרניזציה של שתי החברות, היהודית והערבית, יצמצם את האיבה. לפיכך, במסגרת התפקידים שקיבל על עצמו, חש אחריות לא רק לתהליכים הפוליטיים, שהתרחשו בצד היהודי, אלא גם כלפי המתרחש במשק הערבי. כדומה לאישים אחרים בתנועה הציונית, האמין שרת בעבודה עברית כחלק מהמהפכה הציונית. אולם יחד עם אישים כגון ארלוזורוב ווייצמן, צידד בשיתוף פעולה כלכלי ובפיתוח משותף של שני המשקים, תוך מחשבה שהמעשה הציוני לא בהכרח חייב לפגוע בחברה הערבית, אלא עליו לקחת בחשבון את האינטרסים שלה.

לדעתו של שרת, לא הייתה קיימת רק בעיה בין היהודים והערבים, אשר חלקם טענו שנפגעו מכניסתם של היהודים לא״י; העניין היה בעל חשיבות בין לאומית, כשהסדר עם הערבים הוא אפשרי, רק בפתרון כולל אשר מתמודד עם בעיות הפיתוח ומודרניזציה של האזור.

במשך השנים לא התפתחה המציאות לפי ציפיותיו ורעיונותיו של משה שרת. נכון שבסופו של דבר קמה מדינת ישראל כביטוי מעשי של המפעל הציוני. אולם הפער בין יהודים וערבים העמיק והסכסוך באזור קיבל ממדים חדשים. אי הצלחתו של שרת איננה קשורה לחוסר הבנתו ביחס לחברה הערבית והמציאות באזור. ההיפך מזה: שרת היה בין האישים אשר הבינו טוב יותר את בעיותיה של א"י בפרט ושל המזרח התיכון בכלל. יחד עם זאת, שרת נתקל בשורה של מכשולים, אשר גרמו לאי מימוש של רעיונותיו בדבר בנייה של הבית הלאומי בא״י, תוך הבנה עם הצד הערבי. סיכול תוכניותיו קשור לשורה של גורמים:

א) אי ההצלחה ביצירת שיתוף פעולה בין יהודים וערבים,

ב) פעילותה של קואליציה מורכבת מאישים שונים אשר העדיפו, להבדיל משרת, את הקשר עם הקיצונים במחנה הערבי,

ג) אי קיום של תמיכה ברורה מצד אנגליה ברעיונות של שרת ושל אנשים אשר היה קרוב אליהם ושאיתם פעל תוך הסכמה ושיתוף פעולה כגון וייצמן. לכל אלה יש לצרף גם את השינוי שחל כבר לקראת סוף 1938 במדיניות הבריטית ביחס לא"י.

ד) אי יכולתו של שרת להתגבר על מתנגדיו בתוך תנועתו ובהנהלה הציונית.

 

לאחר 1939 החריף המאבק בין הזרמים השונים בתנועה הציונית, ובעיקר נגד הקו ששרת פעל למענו. אין ספק, שעם הדחתו הסופית של וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, בשנת 1946, נחלשה כל אפשרות למימוש האלטרנטיבה ששרת היה אחד מדובריה המרכזיים.

לאחר הקמת המדינה הפך שרת לנציג של אוריינטציה ברורה ביחס לשאלת היחסים בין יהודים וערבים. בשנות ה-50 הגיע המאבק בין הגישות השונות במפלגתו (מפא״י) ובממשלה לשיא. הוא הסתיים בסילוקו של משה שרת מהצמרת הפוליטית של המדינה. אין ספק שאותו מאבק היה קשור לנושאים שונים כגון; הקשר בין המדיניות הביטחונית ומדיניות חוץ. אולם במהות, כל הבעיות היו קשורות, קודם כל, לבעיית הסכסוך הישראלי-ערבי.

יש להניח שעל יסוד ההשקפות שדובר עליהן פעל שרת, לפני ואחרי הקמת מדינת ישראל, גם כשר החוץ וכראש ממשלה. אולם נושאים אלה חורגים מעבר למסגרת המחקר שלנו.

 

סוף

 

העתקת קישור