שבת,  16/6/1956

 

מאורע היום - פתיחת תערוכת פורטינרי.

הלכנו ל"בצלאל" כשהחמה קופחת על ראשינו. מצאנו את המקום שוקק אדם בכל המבואות והמסדרונות ואת האולם הגדול מלא מפה לפה עד ללא יכולת לגשת אל התמונות בהן כוסו כל הקירות מסביב. לכתחילה הסכמתי רק לנכוח, על מנת שלא אנאם, וביקשתי את משה טוב לדבר גם בשמי, אך למראה הקהל הגדול והחגיגי ולאחר היכרותי עם הצייר חשבתי שעלי לאמר מילים מספר. משעליתי על הדוכן נשמעו כרגיל מחיאות כפים. עמדתי כבר להתחיל והנה קרה דבר-מה בלתי צפוי. מחיאות הכפיים התגברו פתאום, הלכו ורמו, עד שהפכו לתשואות סוערות ומרעישות שמיאנו להיפסק. משל למה היה הדבר דומה - לאש רגילה באח המבוערת שפתאום מתלקחת בה שלהבת חזקה תוך כדי הבעֵירה. כאילו לפתע עמד הקהל על ההזדמנות שניתנה לו להביע משהו - כאילו לפתע נדלק ניצוץ בלב רבים בפינות שונות של האולם, ותפרוץ הפגנה. ניסיתי לבלום את ההתלהבות בתנועות ידי, אך ללא הועיל: סְאון מחיאות-הכף עמד בעינו זמן רב עד שסוף סוף ניתן לי לפתוח פי, ואז אמרתי פסוקים אחדים בצרפתית לשיבחו של האורח כנציג דגול של התחייה התרבותית והאמנותית המפליאה שאנו עדים לה באותה יבשת.

קבלת הפנים הסואנת הייתה לשיחה בפי כל ורבים שאלוני אם הבינותי משמעותה. נוכחתי והתנחמתי לדעת עד כמה לא דבקו בקהל הרחב גלי הסחי והמיאוס שהקציפו בעיתונות ובאיזו מידה נתונה דעתו של הציבור על תוכם האמיתי של הדברים ולא על קליפתם המסואבת.

אומנם היה זה קהל מובחר - משכיל, תרבותי, ער - סופרים ואמנים, מורים ותלמידים, עובדי ממשלה רבים וסתם שוחרי דעת ואמנות. אמרתי לפורטינרי כי כל הקהל הרב הזה בא לא להיראות ולהתגנדר אלא אך ורק לספק צורך תרבותי – להזין עיניו ביצירה אמנותית מעולה. לא דבר פשוט הוא בשביל איש ירושלים לקום בבוקרה של שבת ובמקום להתנהל בעצלתיים ולהתענג על מנוחה שבבטלה - להתלבש, לצאת לתוך יקוד השמש וללכת ברגל, באין תחבורה, מרחק רב. עדות היא כי כל מי שבא - מעוניין בתערוכה באמת ובלב תמים, ואילו ריבוי הבאים עדות היא לרמתו התרבותית של הציבור. האמת היא כי בזמן האחרון אפשר להיתקל בגילויים רבים של התעניינות זו בנכסי תרבות וצימאון ללמוד ולדעת, הנעשים אופיינים לירושלים. ברור כי תנועה תרבותית זו עודנה נחלת שיכבה מסוימת ואין רישומיה ניכרים אלא במעט בקרב המון בית ישראל מעדות המזרח ומדלת העם, אשר גם הוא מגובש ומובהק בירושלים מבכל עיר אחרת.

זאב ש"ק ליוָונו הביתה. עם כל היותו צמוד אלי בלב ונפש ועם היותנו נפגשים שבע פעמים בכל יום ויום לא גיליתי אוזנו עד כה על ההתפטרות אם כי ידעתי כי הוא יודע מה מתרחש. הפעם פתחתי בנושא כבעניין שנחרץ ונחתך. הוא עצמו השכיל להגדיר את המצב: "הכל במפלגה מתמרמרים - ושותקים, זאת אומרת מתקוממים ומקבלים את הדין". משהגענו הביתה התיישבתי איתו וביררתי שלבי הביצוע: מחר ישיבת ממשלה רגילה, ודאי תהיינה שוב שאילתות, אך לא תיפול שום הכרעה; אחה"צ ישיבת המרכז בת"א - בה אודיע על ההתפטרות, שאלה גדולה מה יתחולל, כדאי לו להיות בישיבה; ביום ב' בבוקר ישיבת הממשלה שלא מן המניין, בה אודיע על ההתפטרות והדבר ייקבע כעובדה; מישיבה זו אלך הביתה ברגל שכן אצא את בית רה"מ לא כשר; בבואי הביתה אין ברצוני למצוא את משמר השוטרים ויש לסדר עם מפקדת המשטרה את סילוקם למועד הנכון; ביום ב' אחה"צ תימָסר ההודעה בכנסת; ברצוני להיפרד מעובדי המשרד בכינוס כללי לפני שיובא העניין בכנסת - התפטרותי הופכת עובדה עם קבלתה על ידי הממשלה ואינה טעונה אישור הכנסת, ולכן אין לי להמתין בפרידה עד לאחר מסירת ההודעה בכנסת. כאן צמח מפריע מצד מזג האוויר: אין במשרד אולם שיכיל את כל שלוש מאות העובדים, ואילו כינוסם בשעות הצהריים בחוץ קשה בגלל השמש היוקדת ולכן מוטב לקיים את כינוס הפרידה בין הערביים. הבעתי לזאב את רצוני כי יישאר על משמרתו כמזכיר מדיני של גולדה עד לצאתו לאנגליה. היה עצוב מאוד.

לארוחת צהריים שוב דודיק ומירה וחיים.

אחר הצהריים חיברתי סוף סוף את מיברק ההוראות לאבן על הצעת שיתוף הפעולה לקיצוץ כנפי נאצר וציינתי הן הסתייגותנו לגבי רצינות כוונותיהם והן נכונותנו לעזור בכיוונים מסוימים, בהם אנו פעילים ממילא. קראתי אלי את יצחק נבון למען יַראה את הטיוטה לרה"מ. ניסה בינתיים לדובבני על המשבר ולא נעניתי. רק שאל אם הוצע לי כי אפרוש לשנה לשם חיזוק המפלגה. מובן כי לא הוצע לי כדבר הזה אבל תמהתי לעצם הרעיון, שאין מופרך כמותו: בידי מי יש להציע לי הפסקת שירותי לשנה-  מנין הערובה כי אחזור או אפילו כי ממשלה זו תישאר על כנה?

לצפורה סיפר יצחק כי "פולה מזועזעת ובוכה": "כך מגרשים אותם? הן גם אותנו יכולים לגרש כך פעם!"

ארתור נכנס לברר כמה מינויים וסידורים במשה"ח אשר מוטב לקבוע מסמרות בהם לפני שיחול חילוף המשמרות. סיפר על שיחתו עם גולדה. שוב אותו פיזמון עד כמה היא אומללה. את ההצעה של ב"ג בדבר מינויו של אבן כ"יועץ מדיני" היא הגדירה כשיגעון. ברור היה מלכתחילה איזו פגיעה יש כאן בה וטוב כי הבינה זאת.

קבלת פנים רבת-עם לפורטינרי. בין הבאים אורחים יקרים מאמריקה, אייב וליל פיינברג. ליל שאלה אם לעיתים קרובות נערכות אצלנו מסיבות כאלו. סיפרתי לה על אורח החיים והוספתי: "אבל מסיבה זו היא האחרונה". לא הבינה.

אייב סיפר על ההתרגשות הרבה שקמה בארה"ב לרגל השמועות על הסתלקותי.

זיאמה [ארן] נקלע למסיבה - הוזמן כשר החינוך. לא אמר דבר וחצי דבר על הרגשותיו - רק שאל באיזה עולם אני נמצא. אמרתי לו מה שיש בדעתי להגיד בכנסת.

לגרשון אגרון אמרתי: "העיתון שלי ושלך הפך לקברן הראשי שלי!" גרשון היה במצוקה נוראה וטען: "מה אם שריה [שפירא] מודרך כך? עניתי:" והעורך מוכרח להיכנע לשריה כמו שאידן נכנע ל[אחמד] שוקיירי?"

משנתפזרו האורחים - ותמיד הם נוחים להתכנס וקשים להתפזר בבית הזה - יצאנו לטייל. כרגיל, כל האנשים הזרים שנתקלנו בהם בדרכנו אמרו לנו שלום - הפעם, כך נדמה לי, בהקפדה מיוחדת. בשובנו פגשנו בזלמן שז"ר כשהוא מהלך בחשיבות כדרכו ומנופף בידיים אגב הילוכו. נעצרנו לאמירת שלום. אף לא מילה אחת בפיו על המתרחש, כאילו לא קרה ואין עומד לקרות דבר. סיפר כי הוא הולך לשמוע שיעור בחסידות אצל הרב חן - זה מעשהו מדי שבוע בשבוע בשעה זו. התחיל מדבר על לבי כי אצטרף לחבורה. שאלתי מתי השיעור. אמר בדיוק בשבע בערב והוא נמשך שעה אחת. שאלתי היכן. אמר בבית הרב חן שהוא הבית השני מכאן. אמרתי כי אני מכיר את כל שכני ואין בהם הרב חן. אמר באמת זה קצת יותר רחוק, ברח' רמב"ן. העירותי כי השעה כבר שבע וחצי. אין כזלמן איש חמודות, הדורש את החיים ובעיותיהם לקולא ולא לחומרה.

לאחר ארוחת הערב הופיע גדעון רפאל. הוא דואג למינויו. הרגעתיו כי אני עומד להציעו לאישור מחר ובדעתי לעשות "כורך" ממנו וממינוי שלמה קדר כציר בפראג. ממילא דחוף אישור זה ועל ידי הזיווג לא יתקבל הרושם כאילו אני "מבטיח" במיוחד את עתידו של "איש חסותי".

בפי גדעון סיפורי בלהות על מזימות שחורש, כביכול, טדי לגבי משרד החוץ - בראש וראשונה התנכלותו לסלק את המנכ"ל. אם תיעשה נבלה כזאת מוכנה כל הצמרת להתפטר. בינתיים כתבו כבר לאבא לא לקבל הצעת "יועץ מדיני לממשלה".

אמרתי לגדעון כי הוא הולך שולל אחרי הרהורי לבו הרעים. אינני חושש לשום התנכלויות ומהפכות. להיפך, גולדה תהיה מעוניינת לשמור על יציבות המשרד.

כשהלך, שוחחתי עם צפורה בפעם הראשונה על גולדה והתפקיד שקיבלה על עצמה בפרשת סילוקי. אין להבין את האישה הדגולה הזאת, לא מבחינת טובתה היא ולא מפאת חובתה כלפי חבר ורע. היא יודעת היטב כי המשימה היא מעל לראשה. מתוך ניסיון והיכרות של שנים עמדתי על תסביך נחיתות שיש בה לרגל היותה משכלת אך למחצה-  היא רגישה מאוד למיגבלותיה הנובעות מחוסר השכלה כללית, מאי-יכולתה לנסח מחשבותיה בכתב, מאי היותה מורגלת להכין נאום כהלכה ולדקדק בהגדרת עמדה מדינית וכו' וכו'. היא לא תוכל להכתיב מיברק של הוראות בעניין מסובך, כל שכן לחבר תדריך מקיף בכתב - כל המלאכות אשר המשרד התרגל כי תיעשינה על ידי השר והיטב. איך היא מקבלת על עצמה אחריות כזו? ולחוד קיימת הבעיה המוסרית של שיתוף פעולה מצדה בסילוקי והסכמתה לבוא במקומי לאחר הדחתי. כל הסיפורים על היותה "אומללה" ונכונותה "לקפוץ מהקומה החמישית" וכו' אינם מיישבים ואינם מתרצים את הקושיה המוסרית הזאת.

צפורה הביעה דעה אפיקורסית אשר לכתחילה דחיתיה ואחר כך אמרתי "מי יודע?" היא חושדת כי בעמקי לבה סבורה גולדה כי היא ראויה באמת לאיצטלת שר-חוץ וכל האומללות אינה אלא חיפוי על האמת, אפילו כלפי עצמה.