ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                       ירושלים, 22.7.1936

 

פתיחת נמל יפו

הראיון נתקיים לפי הזמנת ה. מ. הוא פתח בשאלה אם יש בפי הסברים נוספים ליתן לו בנוגע לסירובנו לסייע לפתיחת נמל יפו בהעמדת פועלים יהודים לעבודה זו.

אמרתי, שבמכתבי אליו מ-14 ביולי הבאתי שני נימוקים עיקריים. ידעתי שיש מקום לחשוב שהנימוק השני בלבד – חוסר אנשים לתפקיד זה – הוא המכריע, ואם כן לא היה עוד צורך בנימוקים נוספים. אולם זה בלבד איננו ממצה את העניין. אילו היו לנו ספנים וסוורים מאומנים המהלכים בטל, היינו יכולים להעמידם לרשות הממשלה כדי לשבור את השביתה בנמל יפו אף אם לא היו כל סיכויים לקיים אותם שם דרך קבע. למעשה, כל הספנים והסוורים שיש לנו בארץ עסוקים או בתל אביב או בחיפה; נמצא שאין לנו בשביל יפו אלא אם נוציא סוג פועלים זה מחיפה ומתל אביב, וממילא עולה שאלת קביעותם בעבודה בנמל יפו. חזרתי והסברתי לו איך נתפתח כל התהליך הזה של החדרת פועלים יהודים לעבודות נמל וים בארץ-ישראל. הדגשתי, שלא ניתנה לנו בשטח זה שום עזרה מאת הממשלה, ואילולא מאמציה של יוזמה פרטית לא היה היום בידנו כל מקור לעבודה ימית יהודית בכלל. ואם הממשלה מוצאת אותנו עכשיו חסרים את כוח-האדם הדרוש לשעת הדחק, אין לה אלא לגנות את עצמה על כך.

שאל הנציב אם היינו מוכנים להוציא אנשים מחיפה ולשלוח אותם ליפו במקרה שהוא יערוב לנו שהמקומות המתפנים בחיפה יהיו שמורים ליהודים, בין לאותם אנשים ובין לאנשים אחרים. עניתי, שסידור זה כשלעצמו גם הוא לא יפתור את הבעיה. מטרתנו העיקרית היא לפַתח את שטח העגינה של תל אביב, ועל משלוח אנשים לנמל יפו היינו יכולים לחשוב רק בתנאי שיש באפשרותנו לומר לאנשינו אותה שעה, שמצבנו בחוף תל-אביב מובטח בהחלט ולא ייפגע מחמת עזרתנו לפתוח את נמל יפו.

ולא זו בלבד. יש עוד בעיית יחסינו בעתיד עם הספנים הערבים ביפו. לנוכח כל הקשיים הללו, ולאחר שנבדקו כל הבחינות אשר לבעיה זו, יש לי הצעה זו: אנחנו נתאמץ להשיג את האנשים הנחוצים לפעולות היזומות ביפו בשני תנאים:

ראשית, שהממשלה תמצא חֶבר ספנים ערבים המוכן להשתתף עמנו בפתיחת הנמל. אין הכרח שהחֶבר יהיה גדול דווקא, אבל חיוני הוא שקבוצת ספנים מקומיים, ולא אנשים מן החוץ, ייכנסו עם פועלינו לנמל, שאם לא כן יתפרש הדבר שהיהודים רצו לגזול את נמל יפו מן הערבים, וזה יגרום לצרות אין קץ לאורך ימים.

שנית, תקבע הממשלה הסדר שעל-פיו סוגים מסוימים של סחורה, המגיעים ליבואנים יהודים, יובאו רק למזח תל אביב לשם פריקה. אם זאת ייעשה יהיה בידנו להבטיח לציבור היהודי, כי בעזרנו לממשלה לפתוח את נמל יפו אין אנו מערערים את מצבם של היהודים בתל אביב.

הנציב רשם את שני התנאים ואמר שישקול אותם. הוא העיר שכל העסק הזה הוא באמת קשה מאוד.

הסכמתי והוספתי, שהממשלה צריכה גם לשקול את השפעת פתיחתו של נמל יפו על מצבו של נמל חיפה. הפועלים הערבים בחיפה קוצרים פרי ברכה מן העובדה שנמל יפו משותק. עובדה זו, יחד עם היחסים הטובים שבין מנהיגי הפועלים הערבים בנמל חיפה ובין היהודים, חיזקו את הפועלים הערבים בעמידתם בפני הלחץ של התעמלנים הערבים, שהקדישו מאמצים גדולים לפתותם שיצטרפו לשביתה. אם נמל יפו ייפתח, ובמיוחד אם ייפתח בעזרתם של היהודים, עשויים פני הדברים להשתנות ויהיה קשה למנוע את פועלי נמל חיפה מהצטרף לשביתה. הנציב אמר שלא הסבו תשומת-לבו לאפשרות זו. הוא יחקור בדבר.

הנציב פנה לעניין שטח העגינה של תל אביב וחזר על מה שאמר בהזדמנות קודמת, שעם כל האהדה שיש לו למפעל הזה, חובתו כנציב עליון לראות שהדבר לא יביא בסופו להפסדים בהכנסות הממשלה. לפי דעתו אין להעלות על הדעת כלל, שהממשלה תוכל ליטול על עצמה שיפורי נמל יקרים ביותר – ואין צריך לומר בניית נמל ממש בשטח יפו–תל אביב, לאורך שנים, לאחר הקזת אמצעים כספיים זו שגרמו לה המהומות. כל מה שייעשה בתל אביב צריך שימומן כולו על-ידי החברה היהודית שניתן להקים למטרה זו. הממשלה לא תוכל גם לוותר על המיסים שהייתה גובה. והוא מסופק אם תראה החברה היהודית את שטח העגינה לעסק משתלם לאחר שלא תוכל לשים בכיסה את ההיטלים שתטיל על הסחורות אלא תהא מצווה למסור אותם לממשלה.

עניתי, שלפי ידיעתי לא הייתה הממשלה מטילה שום מיסי נמל על הסחורות שהיו נפרקות ביפו מלבד דמי החסנה.

הנציב אמר שזה היה נכון עד היום, אבל יש בדעת הממשלה זה כמה זמן להנהיג מיסי רציף בנמל יפו, וברגע שהדבר ייעשה ביפו הוא יחול באורח אוטומטי גם על תל אביב. למותר הוא לומר, שלא יטיל על תל אביב מיסים גבוהים מאשר ביפו, אבל יהא חייב להטיל אותם מיסים, והוא מניח שהדבר יהווה בעיה חמורה בשביל החברה היהודית.

עניתי, ששאלה זו היא נושא לדיון וחזרתי על הצעתי שהנציב יזמין את מר הופיין לדון בהרחבה בכל הבחינות אשר לנמל תל אביב.

[---]

 

כוחות הביטחון

 

הייתה עוד חליפת דברים בדבר מצב הביטחון, אך תוצאותיה היו מועטות. שאלתי את הנציב, דרך אגב, מהו הכוח הצבאי הנמצא כעת בארץ-ישראל, לאחר שהגדילו אותו כדי שנים-עשר בטליונים.

הנציב ענה שהוא חושב שסך כל הכוח הצבאי מגיע כדי 7,000 חיילים (העיתונות נקבה את המספר 15,000).