שבת, 10/11/1956 - הודו-בומביי
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  שבת, 10/11/1956 - הודו-בומביי

 

 

שבת, 10/11/1956  -  הודו-בומביי

 

השכמתי קום - ישנתי פחות משש שעות. AP מודיעה מתל אביב על יבול חדש של חבלות ופציעות על ידי כנופיות פידאיין מסוריה ומירדן. מפקד רצועת עזה, מיודעי חיים גאון, הודיע כי כ-6000 חיילים מצרים מסתתרים עדיין ברצועה.

נציגי ארבע המדינות המוסלמיות של ברית אמנת בגדד נפגשו בטהרן וקיבלו החלטות. מובן כי גינו את תוקפנות ישראל, אבל הדגישו כי יש לפתור אחת לתמיד את בעיית הסכסוך בין ארצות ערבי וישראל כדי להבטיח שלום של קבע לאזור. לא הזכירו גבולות ופליטים ולא הסתמכו על החלטות או"ם. ביחס לסואץ קיבלו החלטה כמעט זהה בלשונה עם זו שקיבלנו בוועידה: שמירת ריבונות מצרים, הסדר תחת חסות או"ם, חופש שיט לכל.

מועצת הקונגרס בכלכותה קיבלה החלטה המביעה "'התמרמרות ומורת רוח" על "פלישת ישראל למצרים" ועל ההתערבות הצבאית של אנגליה וצרפת. היא מופנה בעיקר נגד שתיים אלו אבל אנו איננו יוצאים מקופחים אלא מקבלים את חלקנו: "התקפה מזוינת נערכה על מצרים בתואנה כי ישראל פלשה לתוכה. תחת לבלום את המדינה התוקפנית, התקיפו שתי המעצמות ארץ שנפלה קורבן לתוקפנות". ידידי החדש פטיל הופיע כתומך בהחלטה והבטיח את רבו ואלופו כי 370 מיליון הודים ניצבים מאחוריו בעמדה שנקט לגבי המשבר הבין לאומי.

סוף-סוף נשמע קולו של נאצר, לאחר שנדם כמה ימים. קשה לתאר דברי הבאי יותר מגוחכים. מדינות ערב שהינן בעלות-בריתו היו מוכנות להילחם בהתקיף ישראל את מצרים אבל הוא דחה עזרתן יען לא רצה בפתיחת חזית חדשה נגד ירדן. סעוד התקשר איתו טלפונית והעמיד את צבאו ואוצרו לרשות מצרים. תשובת נאצר הייתה כי כל דאגתו היא לירדן ואילו את התוקפנות הישראלית יש לאל ידו של צבא מצרים להדוף. כן הציע קוותלי את עזרת סוריה אבל נאצר סירב לסבך את סוריה. ואחרי כן עוד כזבים על חיל האוויר המצרי שלא הוחרב אלא הוסתר. הסיום מאוד חלש - רצון נאצר הוא בשלום אך לא בכניעה. היה זה שידור ברדיו של קהיר שנמשך שעתים.

נסעתי לאותו קולג' בו נערכת הבוקר חגיגה לכבוד יום או"ם ובהזדמנות זו נגלה שם הלוט מעל תמונת גנדי. דרך ארוכה מאוד אך סוף סוף הגענו. כיבדונו קודם כל בארוחת בוקר מאוד מגוונת ואחר-כך הובילונו לאולם האסיפה. בכל המוצאות והמבואות, בגינות הדשא ובמסדרונות ועל המדרגות הצטופפו תלמידים ותלמידות, ערים ועליזים, הצהילו פנים ומחאו כף. מכל ראשי המשלחות בוועידה הוזמנו רק שלושה - בּא סווה, שהריר ואני, אך שהריר לא הופיע. כן הוזמנו אנשי חוץ – שפר, בראונטל ובקריץ' [היוגוסלבי]. האולם נתמלא מפה לפה ורבים צבאו על החלונות. היושב ראש, רקטור המכללה, הרים בנאומו על נס את סמכות או"ם כתריס בפני תוקפנות לאור ההתרחשויות האחרונות. שמות של ארצות לא הזכיר. בּא סווה קרא נאום קצר מעל הנייר וגילה את הלוט. שפר אף הוא נאם לפני ולא אמר שום דבר מיוחד. בהגיע תורי נתקבלתי במחיאות כפיים לא מרעישות אך חמות למדי. אמרתי כי איני מתיימר להיות מהבקיאים במיוחד בתורת גנדי, אבל קראתי אבטוביוגרפיה שלו ("נפתולי עם האמת") וסייעתי לתרגומה לעברית וכן קראתי את הביוגרפיה המצוינת של גנדי מאת לואי פישר והתרשמתי מאוד משני הספרים ומהאישיות המוצגת בהם וניסיתי כמידת יכולתי ללמוד לקח מאותו אדם יחיד במינו - להיאבק עם המגרעות והחולשות של אופיי. המשכתי כי תמה אני אם גנדי היה גורס את זכותה של ישראל להגנה עצמית אבל מה נעשה ויש לנו הישראלים תכונה משונה ומיוחדת במינה זו - איננו להיהרג על לא דבר. כאן פרץ צחוק רם והיה מטח של מחיאות כפיים. אמרתי כי כל חפצנו הוא כי יותן לנו לחיות בשקט ולעשות את העבודה שקיבלנו על עצמנו אבל הצרה היא כי מפריעים לנו בלי הרף ואנו מוכרחים לעמוד על נפשנו כדי להבטיח לעצמנו חיים ואפשרות של יצירה. זהו פשר המאורעות האחרונים במידה שאנו היינו שותפים להם ורצוני לקוות כי גנדי היה מבחין בין מאמץ של אומה קטנה מוקפת שונאים לגום ולהגן על עצמה על-ידי הדיפת הסכנה הנשקפת לה לבין מעצמות אדירות הבאות מרחוק לפרוש מרותן על סביבה לא להן. כאן נשמע רחש של אהדה. סוף דברי הקדשתי לתפקיד הנוער המשכיל בארצות אסיה אשר זכו בעצמאות זה מקרוב. אמרתי כי לכל הארצות הללו, שנלחמו כה רבות וקשות על עצמאותן, להיות להן ממשלות משלהן, מורכבות מעצמן ובשרן ובקיאות היטב בצורכיהן ובמאווייהן, משהשיגו את העצמאות וקמו בתוכן ממשלות כאלו - נשקפת להן סכנת האשליה כי הממשלות תעשינה הכל ואילו אותם המוני המשכילים הצעירים אשר קודמיהם היו בשורות הראשונות של לוחמי החירות חופשים עכשיו לנפשם ויכולים לפנות איש לעברו ולדאוג לרווחתו האישית. המדינה היא אומנם מכשיר כביר, אך יש משימות שתקצר ידה מלבצען באין תנועה חברתית רחבה המגייסת רבים למאמץ חלוצי התנדבותי של הרמת המוני העם משפל מדרגתם על-ידי חיים בתוכם והזדהות גמורה עמם.

כשישבתי אמר לי היושב ראש כי דיברתי מאוד לעניין (point the to much very).

בראונטל נשא נאום נפלא ורק חבל שהיגויו באנגלית כה זר ואינו נקלט על נקלה. אמר בתכלית הפשטות: אני מתעב את משטר נאצר, שהוא רודן צבאי, המתנכל להחריב מדינת ישראל, שהיא נווה-המדבר הסוציאליסטי היחיד בכל אותו חלק תבל - אבל לבו מר עליו בשל התנהגות הסוציאליסטים הצרפתים וסיים בקטרוג עליהם.

ברקת אומר עליו כי הוא כה נקי מכל תודעה יהודית שאין לו שום מעצורים נפשיים לדבר על ישראל תחת הזדהות גמורה. אבל טוב שהוא כעומד מהצד אמר את הדברים החריפים והבוטים על נאצר. אני בטוח כי אילו אני נקטתי לשון כזו, הייתי מקומם את השומעים נגדי תחת לכרות את אוזנם להקשיב לדברי תוך אמון ורצון טוב.

נסעתי לוועידה. המליאה עמדה בקבלת החלטות ארגוניות ומדיניות. הייתה הופעה טובה לברקת שהגיש אחת ההחלטות המרכזיות במכלול הארגוני - פרי יוזמתו. בפרק המדיני נתקבלו באופן החלק ביותר ההחלטות על סואץ והשלום.

באמצע הישיבה נתקבלו מברקים: מרוזטי בשם שפרינצק אישור לנסיעת רחל צברי לבנגקוק; מוולטר אלי בשאלה אם אני נוסע לדלהי - כדאי מאוד כי אראה את החמישה [של "גוש קולומבו"] ואשיג מהם לחץ על מצרים למען השלום; עוד מברק מוולטר כי היום אקבל תשובה על שאלתי מבן גוריון.

אתמול חשבתי כי עניין דלהי מחוסל. תשובה מבן גוריון לא קיבלתי ובינתיים עברו ימים. אומנם בנדרנייקה היום בבומביי אך אם איני רואה את נהרו ספק אם כדאי לי להידחק אליו. עכשיו באו מברקי וולטר ומעוררים מחדש את השאלה. בולמוס הרהורי הלב על אפשרות השלום משתולל כנראה אצלנו בכל תוקפו ואין כוולטר להיתפס לאשליות.

כשבאנו למלון לארוחת הצהרים הביא אבּי מברק נוסף: תוכן שידור החצות של בן גוריון שהכיל את חילופי האיגרות בין אייזנהאור ובולגנין לבינו, ותוך קריאת התשובה לאייזנהאור לבולגנין נמסרו לידיעת הציבור ההחלטות האחרונות של הממשלה. מאוד לא נחה דעתי מהתשובה לבולגנין – מה קרה לבן גוריון שנשתה ממנו כל תקיפות במסמך זה. ודאי שניסוחו היה חייב להיות זהיר, אבל כאן אין גם המידה ההכרחית של כבוד עצמי. יש בתשובה  זו רק "צימוק" אחד והוא צו מפקד הדיביזיה המצרית השלישית שנפל לידינו, שתאריכו פברואר 1956, וממנו ברור כי הצבא המצרי נצטווה לעמוד הכן למלחמת השמד. הבין לא יכולתי מדוע לא פרסמו הסוכנויות את תוכן תשובתנו לבולגנין, ובייחוד חרה לי כי נגנז המסמך המרעיש הזה. החלטתי לעשות מאמץ מיוחד להבטחת פרסומו.

לאחר שהניסיון של אבי להחדיר ל"טיימס אוף אינדיה" את הגרסה המתוקנת של תמצית נאום בן גוריון בכנסת לא נשא פרי אמרתי לו כי הפעם רצוני לטפל בזה אישית. ביקשתיו להתקשר עם עורך העיתון ולבקש ממנו טובה בשמי: ישלח נא אלי דוָוח אחראי ואני אכתיב לו ידיעה עובדתית שאני מעוניין מאוד בפרסומה ואחרי-כן יראה וישפוט אם ראויה היא לדפוס או לא.

לארוחת צהרים עם אבּי אצל ראש לשכת המסחר ההודית. ארוחה זו צמחה מהפגישה שהייתה לי עם הודי זה בקבלת הפנים של פראג'ה. הוא עצמו משמש קונסול כבוד של אוסטריה בבומביי ולכן הזמין גם את שפר. בא גם אותו סיר צ'יטילאט מיטא ועוד כמה הודים מאותו מעמד וקונסולים אחדים. הזקן פתח שוב בחקירותיו החשדניות. הוצאתי מכיסי את המברק הטרי וקראתי באוזניו את הפקודה המצרית. התלקח. מדוע אין הדבר בעיתונות? אמרתי כי אני מנסה להחדיר. אמר: אתה מוכרח להביא מסמך כזה לידי פרסום אפילו תצטרך לשלם לעיתון כסף. מקריאת הקטע הזה הרגשתי כי נשתנה כל הלך רוחו. כאילו עבר את המשבר ולבו נפתח להבין ולהאמין. כל החבורה התרכזה סביבי ושאלו בלי סוף ועניתי בלי סוף. שפר המסכן נשאר עזוב ובודד ושותק בקרן זווית. כשנפרדנו הודו כולם וחזרו והודו על כל מה שלמדו בהזדמנות זו.

בשובי למלון שכבתי אבל ישנתי רק דקות מספר - חנן בא עם הדרכון, לאחר שקבע בו את האשרות הדרושות. הוא מטפל בי בהיעדרו של אלישיב. ארזתי את חפצי - אני עובר היום מהמלון לביתו של אבי, לשם חיסכון וגם לסיפוק משאלת לבם של אבי ורחל כי אתארח אצלם. חזרתי לוועידה, שוב בדיוק ברגע בו הייתי צריך לעלות על הבמה ולנאום - הפעם כדי לברך בשם משלחת מפא"י את בא סווה לבחירתו מחדש כיושב ראש הוועידה. לא חסכתי שבחים ובפעם הראשונה ראיתי פסל-ארד זה נרגש בלחצו את ידי.

עיתוני אחר הצהרים רועשים על סכנת המלחמה; ברית-המועצות מציעה "מתנדבים"' למצרים ורבבות נרשמים בשגרירות המצרית במוסקבה. חרושצ'וב אמר באיזה נאום כי התוקפנים - אנגליה, צרפת וישראל - חייבים לבוא על עונשם החמור. ארצות-הברית מעמידה כוחותיה במצב הכן. התמונה הכללית היא כאילו סכנת פלישתה של רוסיה למזרח התיכון בעינה עומדת. בינתיים עושים מאורעות הונגריה שמות בקומוניזם המערבי - על-כל-פנים בין הגרורים והאוהדים. מעניין אם יש גאות חדשה של תסיסה במפ"ם.

לפנות ערב, שעה קלה לפני נעילת הוועידה, הופיע בה בנדרנייקה. נתקבל בתשואות רמות וכל הקהל קם. בעוברו בשביל התיכון בין השורות לחץ את ידי ובירכני בלבביות. נשא נאום כנראה טיפוסי לו - שפעת לשון, הרבה הברקות שטחיות, זעיר שם זעיר שם איזו אמרה נוקבת ולא מחושבת עד הסוף, אבל מלבב וכובש אהדה. היו מצדו הצהרות של הזדהות עם הסוציאליזם, [גם פה קשקש על העולם שבמעבר] וכמובן הקדיש זמן רב ומליצות רבות למאורעות היום, הן במערב אסיה הן במזרח אירופה. היה זהיר בנגיעותיו בנו ולמעשה לא עלה שם ישראל על שפתיו, אבל ברור היה מה הוא חושב עלינו כשאמר - ויש לו כישרון לאמור דברים בכובד-משקל ובמלוא הרצינות כשהוא חדל להיות לץ מבריק - כי פשע הוא נגד המין האנושי אם גם בבלי דעת גורמים לזעזוע העלול להביא לידי התלקחות עולמית. הרים על נס את הניצחון המוסרי של מצפון העולם, כפי שהוא מתגלם בעצרת או"ם, על התוקפנות ויצרי המלחמה. ההצבעה בעצרת - הפגנה זו של דעת-הקהל העולמית, שהתבטאה בהרמת ידיים ותו לא - הכריעה את הכף ואילצה ממשלות לקבל את הדין. חשבתי: אבוי לנו! תוקפנות ותאוות המלחמה של ישראל מזה - ודעת הקהל, המוסר והמצפון מזה, וכוח הזרוע הגס שלנו נכנע להכרעתו הרוחנית של העולם! היש סילוף גס ואכזרי ומפליץ מזה - ואף על פי כן הפה סתום. סיים במין "ובא לציון גואל" - במליצה על עולם של שלום וצדק וחירות וכשם שכל נאומו היה זרוע הֶקשרים ורעיונות תנכיים ונוצריים, כך היו מילותיו האחרונות, "עד שנגיע כולנו לארץ הסגולה" ובבטאו את המילים "Land promised The" הצביע באצבע מושטת קדימה בדיוק עלי. מין שובב כזה!

הכנס השני של הוועידה הסוציאליסטית האסיינית נסתיים.

מייד לאחר הסיום – קבלת פנים ענקית מטעם עיריית בומביי רבתי, בפארק הגדול הנושא שם אשת נהרו המנוחה. ישבתי שוב ליד השולחן הראשי והשכילו לדחוק אותי ככריך בין היוגוסלבי מזה לבין הפקיסטני מזה. לאושרי לא הופיע השני, מקומו נשאר ריק, מעבר לכיסא הפנוי ישבה גברת הודית שהסבירה לי פנים ושוחחתי כל הזמן איתה בפנותי עורף לבקריץ' שנוא נפשי. האישה הייתה חברת העירייה, אחראית לענייני החינוך, בעלה רופא נַתח, לה שתי בנות נשואות, אחת רופאה ואחת עורכת דין, ובן העומד לסיים בית-ספר לרפואה. דוּבר על בעיית צירוף חיי משפחה עם עבודה ציבורית, על בעיות החינוך העממי והתיכון, על בעיית שפת ההוראה בבתי-הספר הגבוהים - מְאֵרַת כל הארצות הללו – ועוד ועוד.

ראש העיר קרא נאום ברכה נוקשה מהכתב, הרים את קרן הסוציאליזם והזכיר לפראג'ה כי הקונגרס הוא המבצע את הגשמת הסוציאליזם ברחבי הודו, תוך גישה מציאותית ופעולה חיובית בלתי פוסקת. הזמין את בּא סווה כאורח ראשי לנאום והלה קם וחטב קיסמי-מילים אחדים וישב. אז אזמין את בנדרנייקה שישב משמאלו והלה נשא נאום ארוך ונרחב, ליצני ונמלץ, כיד הדברנות הקלה הטובה עליו ושוב הייתה תערובת של היתול ורצינות. בפתח דבריו לא התבייש לספר בפני קהל ועדה, בכלל זה מאות של גברות, את הבדיחה התפלה על נאום שלאחר סעודה בהשוואה לאותו פריט בתלבושתה הפנימית של גברת. החלק הרציני כלל שוב התייחסות למאורעות המזרח התיכון, ושוב הייתה כאן מזיגה של נגיעה עם עומק של נעיצה. אמר, בין השאר, את המילים: משבר שנגרם על-ידי פעולה או החלטה נמהרת, precipitate action (או decision), וכן אמר: "זהו לקח לכולנו כי יש להתאזר בסבלנות אם רצוננו לשמור על העולם מחורבן". גם אמר משהו מעין: "יש ארצות קטנות שאין הכל מכירים אותן וחובה ללמוד ולדעת". קיצורו של דבר: בחסד, אך בבהירות.

טיילנו רגע בפארק וראיתי לבסוף את בית-הנעל עליו שוררתי קצרות ליורם.

עברתי לבית אבי ורחל. מהקונסוליה למטה הביאו לי מברק שנתפענח זה עתה. סוף סוף הנה תשובת בן גוריון לשאלתי בדבר ועידת מדינות קולומבו. הוא מפציר בי לנסוע לדלהי, על מנת "להפנות תשומת לב ראשי המדינות כי מעכשיו יש להקדיש כל המאמצים להשגת השלום באזור כדי למנוע התלקחות מחודשת ששורשה העיקרי היעדר שלום יציב". דברי אלוהים חיים והיגיון מעשי מאוד. ראשי המדינות שיתכנסו בדלהי אין להם בעולמם אלא עשיית רצונה של ישראל! להלן: "נאצר נהנה מתמיכה מלוכדת של הגוש האפרו-אסייני שהתגבש סביב התביעה להפסקת אש ולנסיגה. ועכשיו יש הזדמנות לעשות שלום יציב". הקשר ההגיוני בין הרישא והסיפא אינו ברור כל צורכו - או אינו ברור כלל. מכל מקום מה פירוש "יש הזדמנות"? למי? מתי לא הייתה הזדמנות? מדוע חייב נאצר דווקא עכשיו  ל ר צ ו ת  לעשות שלום? מפני שהוכה? אפילו צ'רצ'יל הטיף תמיד לסיסמה: "defiance - defeat in" [בתבוסה - תיגר]. ועוד: "ממשלת אנגליה נתגלתה קנה רצוץ ובלתי מסוגלת או נכונה לעמוד בלחץ מבפנים ומבחוץ". זה מעניין ומלבב מאוד! נתגלתה! למי? ברור כי לכותב. זאת אומרת הוא טעה, פשוטו כמשמעו טעה בחשבון. עשה מה שעשה תוך הנחה כי אידן יהלום בנאצר עד שיפילו - ולא היא! התברר כי אידן איננו רודן. מי יכול היה להעלות זאת על הדעת? התברר כי יש באנגליה מפלגת עבודה המסוגלת במצבים כאלה להרעיש עולמות ולהגעיש את הארץ כולה. כלום אפשר היה לנחש תעלומות כאלה? התברר כי באנגליה קשה כקריעת ים-סוף לממשלה להחזיק מעמד  ב מ ל ח מ ה  בלי תמיכת האופוזיציה. מי יכול היה לדעת זאת - כלום הייתה לכך הוכחה בהיסטוריה? והתברר כי בא "לחץ מבחוץ" וכי אידן הבריטי או אנגליה כולה, יותר רגישים ללחץ כזה מבן גוריון הישראלי או מישראל כולה. כשם שכל זה התברר רק עכשיו, עוד יתבררו עניינים שבעצם היו צריכים להיות ברורים כבר עכשיו. ובסוף נאמר כי "מגמתנו היסודית היא להחזיק ברצועת עזה, בחוף המערבי של מצר אילת ובאיים". מגמה רצויה מאוד, אך כיצד נחזיק בה, לאחר שהודענו כי אנו מוכנים לפנות את השטח המצרי שכבשנו? ומה אם יזכירו לנו כי האיים אפילו אינם של מצרים - או לפחות אחד מהם איננו שלה?

רק בגלל המילים "קנה רצוץ" הצטערתי כי לא נשלח אותו מברק, שלי ושל דוד. שם אני מדבר על שני "קנים רצוצים". אבל אשלח העתקו של מברק זה בידי ברקת לארץ והוא יגיע לבן גוריון על תאריכו.

ובכן האומנם אסע לדלהי? כבר גמרתי בלבי לשבת בשקט 4-3 ימים בדירה הזאת בבומביי, סגור בחדרי על היומן, עד שיגיע יום טיסתי לבנגקוק. ומה הסיכוי כי אראה את נהרו? ומה אם לא אראנו? מאוד לא היה לי חשק לזוז לשם.

מחר יש טיול באונייה של הוועידה כולה - הכל בהתאם למתכונת רנגון. פציתי פי לחברים כי לא אסע, אלא אשב ואכתוב, וביקשו לטרוף אותי. איך אני מוותר על תענוגות כאלה, והן יש גם צד חברתי לדבר וכו'. אמרתי לעצמי: אם בנדרנייקה ובא סווה נוסעים, שמא מוטב לי להשתתף ואשוחח איתם במשך הטיול ובזה אצא ידי חובתי. אך התברר כי הציילוני אינו נוסע לטיול אלא טס לדלהי.

בערב סעודה רבה אצל אבּי - כארבעים מוזמנים, יהודים והודים ושונים. בא ג'יי פי וישבתי איתו והפצרתי בו כי יבוא לארץ והבטיח.... ל-1958. יש לו תוכנית לכל שנה ושנה. התהלכתי משולחן לשולחן וישבתי פה ופה. מצאתי מנהלת בית-ספר אחת, יהודייה בבלית נשואה לצרפתי, אישה מאוד מכובדת ומשכלת, מנסה להסביר לנכבד סיקי את עיקרי תורת משה. עשתה זאת לא רע אך יותר מדי תוך דבקות מילולית במקור מבלי לחדור למהותם העמוקה של הדברים. בהזדמנות נאותה נטלתי את החוט מידיה והתחלתי מפתח את הנושא של תוכן היהדות כפי שהוא משוקף בתורת משה והתרכז מסביב חוג גדול והקשיבו כתלמידים. אחר-כך שאל נכבד הודי אחד כיצד תיפתר בעייתנו עכשיו והפלגנו לנבכי המדיניות וקהל השומעים הלך ורב. אחר-כך, כרגיל, הסתלקו הלא-יהודים לראשונה ונותרו אחינו בני ישראל ודבקו בי והסברתי עצומות. מאוד נהנו.

אחרי שפרשו האורחים הושבתי את המשלחת להתייעצות - להיות או לחדול, לנסוע לדלהי או להישאר בבומביי? אמר ראובן [ברקת]: הן שאלת את בן גוריון, הוא ענה בחיוב, איך תוכל להסתלק? אמר יונה [כסה]: הסיכון הכרוך בנסיעה עדיף מזה הכרוך באי נסיעה. אמרה רחל [צברי]: אתה עצמך ודאי מרגיש כי עליך לנסוע, משום האחריות. אמרתי לעצמי: כנראה אין מנוס. אפשר אעלה חרס - אבל אם יתפרסמו החלטות רעות מבלי שנסעתי אוכל את עצמי, שמא אילו נסעתי הייתי מועיל.

אם כך, אמרתי, יש לברר אם אוכל לנסוע כבר מחר - שלא להפסיד זמן.

קרוב לאחת הקשבנו לקול-ישראל. ובכן קרה האסון - אסף שמחוני איננו. נספה יחד עם שני קצינים שטסו איתו.

הזמנו את אלישיב בדלהי והשיחה נתאחרה. רק בשתיים ורבע הגעתי לשוחח אותו והודעתיו על תוכניותי.

 

העתקת קישור