שבת, 27/10/1956  -  נפאל-קטמנדו

 

ארוחת בוקר אכלתי עם הזוג הארפר מקונטיקט. היא יהודייה פקחית, יש לה כל מיני קשרים עם ישראל, אך ל"הדסה" איננה שייכת. הוא נראה כאיש תם וישר. ברור כי התחייבתי על הזמנתם לביתנו באפריל. לכתחילה קבענו לנסוע הבוקר לעיירה ששמה פאטאן ובה ריכוז של מקדש אשר עין לא ראתה, אך החלטתי כי ראיתי די ומוטב לי לא להתעייף, אלא להקדיש את כל הבוקר ליומן, שיש בו פער מאיים - סוף מאלאיה וסינגפור וכל ציילון. דווקא את פרשת נפאל רשמתי דבר יום ביומו.

אבל אך סיימתי את ארוחת הבוקר, שלא הייתה קצרה לרגל השיחה, והנה ניצבים עלי שני עיתונאים הודים, אחד נציג סוכנות ידיעות רחבה ואחד בשם ה"סטייטסמן". הראשון ראה אתמול את ראש הממשלה אשר סיפר לו כי ביקרתיו והצעתי קשרים דיפלומטיים. שאלתיו אם אמר לו ראש הממשלה מה הייתה תגובתו. לא, לא אמר. העירותי כי יותר הגיוני היה אילו סיפר ראש הממשלה מה הוא אמר והניח לי לספר מה אני אמרתי - ולא להיפך. מזה נשתלשל ראיון ממושך. שניהם רשמו הרבה ובדיוק - נראה אם יהיה לזה שימוש כלשהו. בין השאר הסברתי היטב את שערוריית "בנדונג" ואת עניין תקריות הגבול. בתחילת השיחה שאל אותו בחור שראה את ראש הממשלה: "האם אתה כאן בביקור רשמי?" המילה "רשמי" הייתה מודגשת מאוד וההדגשה הרגיזה. אמרתי כי כמובן הביקור הוא רשמי - אלא מה, באתי כתייר רק לחזות בנופה של נפאל? מוכרח הייתי להניח מקום להשערה, כי ראש הממשלה טען באוזני העיתונאי כי באתי לביקור פרטי. גם ייתכן כי מדינה טירונית זו בגינונים בין לאומיים תפשה באמת כך את אופי ביקורי לאחר שבלונדון הוגד לשגרירם - חוששני תוך הדגשת יתר לפי הוראות יותר מדי קפדניות ממשרד החוץ - כי אין זה ביקור ממלכתי.

כתבתי יומן על המרפסת. באמצע הופיע בחור נפאלי, מאותו הטיפוס הטוב - כל אלה כחושים ודקי פנים - שהיה בארץ והביא בשורתה לתנועה בנפאל. הוא מזכיר ארגון הנוער הסוציאליסטי, הנחשב לעצמאי ולמעשה הוא קשור למפלגת הקונגרס הנפאלית - הסדר המוכר לנו היטב. הם מקיימים מועדונים לנוער ומנהלים פעולות תרבותיות וחינוכיות - הרצאות על נושאים ספרותיים, מדיניים וחברתיים, סמינרים וכו'. יש להם מחסור רב במרצים טובים. מניין האמצעים? מדמי חבר ומתרומות. ממי התרומות? גם מסוחרים ומבעלי הון, אבל לא הרבה. גם הוא שאל מדוע לא הודעתי להם קודם על בואי ואף על פי שהסברתי לו אמר בסוף השיחה: "בפעם הבאה כשתבוא, תודיענו קודם". אמר כי החברים היו מרוצים מאוד מהערב שבילינו יחד.

המשכתי ביומן ועידכנתיו בפרק נפאל וחזרתי לפרק מאלאיה-סינגפור ועדיין לפני ציילון. הפסקתי רק לחצי שעה - ניגשתי לרחוב הראשי ברגל וחזרתי במונית, ליהנות מזיוו של יום. בדרך נזדמן לי לקנות פעמון עתיק לאוסף של שושנה קרונגולד. רוב החנויות סגורות - בארץ משונה זו יום המנוחה הוא השבת.

אלישיב חזר מטיולו לפאטאן מלא התלהבות. יש שם שכיות חמדה - מצבות היסטוריות ואוצרות אמנות ותרבות קדומים - יחידות בעולם. הצטערתי קצת שלא נסעתי, אך התנחמתי כי עוד אבוא פעם הנה עם צפורה, לא בחיפזון, ואז נראה הכל.

ב-1.30 בדיוק בא טאפה לארוחת הצהרים. פתחתי בשאלות "השכלתיות". מדוע יום-המנוחה בשבת? זהו חידוש שהכניס אחד הראנים ב-1932. לפני-כן יום א' היה יום המנוחה השבועי. במסורת ההינדוּסית יחידת הזמן הייתה לא שבוע אלא 15 יום ונהגו לשמור שני ימי מנוחה לחודש. תחת השפעת השלטון הבריטי עברו למנוחה שבועית ביום א'. אבל מדוע שבת? מפני ששבת הוא יומו של כוכב הלכת שבתאי (סאטורן) הנחשב למזל רע ושום נפאלי לא יצא מעולם לדרך בשבת ולא ייגש ביום זה לשום עבודה חדשה. אמר ראנה: ממילא מפסידים רבים יום זה - יהא-נא הוא יום השבתון לכל.

איש-שיחנו לא ידע כלל כי שבת היא יום-מנוחתם של היהודים. הופתע מאוד לשמוע כי בשבת, ולא ביום אחר בשבוע סגורים בישראל על מסגר כל משרדי הממשלה, נעולות כל החנויות, שובתת כל התחבורה הכבדה וכו'. עוד יותר התרשם כשסיפר לו אלישיב על שורשו הדתי של נוהג זה ובפעם הראשונה שמע על בריאת העולם לפי נוסח בראשית א'-ב' וחייך חיוך רחב, טוב לב וילדותי, כששמע כי הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, נח ביום השביעי "מכל מלאכתו אשר עשה". כן הקשיב ברצינות עמוקה וכמגלה נצורות על אופייה החברתי של תחיקת השבת בספר שמות - מנוחת הגר והבהמה. אלישיב הפליג והסביר את עניין השמיטה ועניין היובל וכל הפרשה הזאת הייתה תגלית אחת מרעישה שעשתה רושם כביר. וזהו אחד מפקידיה הבכירים של ממשלת נפאל ומהמשכילים ביותר שבהם, ודאי סיים מכללה הודית, נסע באירופה והוא מדבר כבן בית בכל מסכת הבעיות הבינלאומיות.

ראיתי כי הוא נוטל מנת בשר קטנה מאוד וזירזתיו לאכול יותר. אמר כי בעצם הוא כבר אכל ארוחת צהריים. שאלתי מתי? - ב-9! שאלתי לסדר יומו הרגיל של איש נפאל. אמר: קמים מוקדם-ב-6. שותים ספל תה בחלב. אף זה חידוש, לפי המסורת אין בא אל הפה דבר עם ההשכמה, אלא טובלים באמבט, מתפללים, קוראים עיתון, עושים עבודה בבית או מטפלים באיזה תחביב. כך מגלגלים את הזמן עד 9 ואז אוכלים ארוחה יסודית: אורז ובשר וירקות. אין נוהגים לקנח במשהו מתוק. ב-10 או ב-11 מתחילה העבודה. משרדי הממשלה עובדים מ-11 עד 5 רצופות. יש הפסקה קצרה באמצע לשתיית תה. ב-5 חוזרים הביתה ואוכלים ארוחת ערב, אף היא יסודית. הווה אומר, אוכלים שתי ארוחות ביום ושותים תה פעמיים. שאלתי לשרידי משטר ראנה ואם יש מתגעגעים להחזרתו. אמר ודאי, כל מי שנהנה מאותו משטר חולם על שובו, אבל אין להלך רוח זה אחיזה בהמוני העם, לא העמלים ולא האמידים. סיפר על ההון הרב שעשו הראנים, בו בנו ארמונות מפוארים אשר קטמנדו מלאה אותם, ואת כל העודף הרב של עושרם לא השקיעו בארץ אלא הבריחו לחו"ל, להודו ולארצות אחרות, שם רכשו בתים והחזיקו פיקדונות בבנקים, כך שביום עֶברה ברחו ראשי המשפחה ולא נשארו בחוסר כל, אלא הם אוכלים באשר הם מפרי עושרם המוברח. שאלתי אם נכון לראות עושר זה כולו כ"זיעה מגוּבשת" - congealed sweat - של עובד-האדמה הנפאלי. אמר: "ודאי, אלא מניין הוא? בארץ זו אין תעשייה וכל העושר בא מהחקלאות. לא היה מס-הכנסה - היה רק מס קרקעות".

להלן הסביר מה שכבר ידענו כי הראנים לא היו כולם חטיבה אחת, אלא בתוך השבט הזה היו מעין מעמדות - ראנה מסוג א', מסוג ב' ומסוג ג', הכל לפי האֵם, אם הייתה האישה, או סתם אישה או פילגש. מה שלא ידענו הוא כי שני הסוגים הנותרים הנחותים, בין שהיו מקופחים, נתנו ידם למרד ומילאו בו תפקיד חשוב. בינם היה הגנרל סובארנה, אף הוא "ראנה" מקופח, נשיא "מפלגת הקונגרס הנפאלי", זו שהכריזה על עצמה לפני חודשים מספר כעל מפלגה סוציאליסטית. סובארנה זה, לאמיתו של דבר, אינו מקופח כל כך, הוא עשיר מופלג ומרבית רכושו בכלכותה.

הייתה זו פקיחת-עיניים ראשונה בין פקיחות העיניים המרובות שזכיתי להן בשיחה זו. ובכן אותו איש מכובד, שפגשני בנמל האוויר עם קויראלה הצעיר ואשר ישב ראש בארוחת הערב החשובה, הינו ראנה, אלא מסוג ב', ולא עוד אלא הוא עצמו עשיר גדול ובעל נכסים בהודו! הנה מה דמותו החברתית של נשיא המפלגה הסוציאליסטית בנפאל, אחות למפא"י.

טאפה ידע על ארוחת הערב שסידרה לי הנהגת מפלגת-הקונגרס. הוא דיבר כידיד קרוב של אחדים מאלה. בייחוד שיבח את "בּי פּי" קויראלה – הצעיר. התאונן מרה על חוסר היציבות הפנימית בנפאל. מאחרי המהפכה אי אפשר היה לגבש כוח מדיני מוצק שיוכל לנהל את המדינה ברציפות ובאחריות הדרושה. חלה התפוררות והצרה היא כי הניגודים אינם תוכניתיים אלא אישיים. הממשלה הקיימת מחזיקה מעמד זה עשרה חודשים, אבל אין לדעת מה ילד יום מחר. פרט לקומוניסטים מזה והימין הקיצוני – למעשה מפלגת הראנים - מזה, כל המפלגות מתכוונות לכאורה לאותן המטרות, אבל תחרות האישים על השלטון משחיתה כל חלקה טובה והיא בעוכרי המדינה.

חקרתיו על האנשים. אמר כי ב"פ קויראלה – הבכור  -הוא איש חכם ומוכשר וכשנעשה ראש הממשלה היו לו סיכויים טובים, אך הוא ירד מהפסים, לא הפריע לשחיתות חבריו ולא עוד אלא הוא עצמו עשה חיל רב בתקופת כהונתו ועכשיו הוא איש עשיר. הוסיף והסביר כי המפלגה כולה מתקיימת מהקצבותיו של "נשיא הקונגרס", הגנרל סובארנה. שאלתי על שאה, מי שהיה השגריר בדלהי, אם נכון הרושם שלי כי הוא אינטלקטואלי מרמה גבוהה. אמר: "האיש הזה? הוא יוצא דופן גמור. הוא היה כישלון מחפיר כשגריר ואחר כך כשנתמנה שר המסחר והתעשייה נתגלה כמושחת ביותר בכל החבורה". התבלבלתי לגמרי. אמרתי: "אם כך, הנכונה תהיה מסקנתי, כי מפלגת הקונגרס מורכבת משני סוגי אנשים: מצד אחד אידיאליסטים אמיתיים, המקבלים את תוכנית המפלגה בכל הכנות והרצינות, המאמינים בלב שלם בשיקום הארץ על יסודות סוציאליסטים והשואפים לטוהר המידות-  ומצד שני אנשים שעיניהם לבצע ושררה, המנצלים את המפלגה כמכשיר להתנשאותם ואם יצליחו להגיע לשלטון יעשו בו כטוב בעיניהם ללא קשר עם תוכנית המפלגה?" אמר: "בדיוק כך הוא המצב - הגדרתך קולעת אל חוט השערה. בצמרת הקונגרס ישנם שלושה אנשים ישרים: ביפ"י קויראלה – קוראים לו בקיצור בי פי; המזכיר הכללי ועוד איש אחד, קטן קומה ושחרחר, שמו כך וכך". אמרתי כי שלישי זה אינו מוכר לי. אמר: "טעית, נפגשת איתו, הוא היה באותה ארוחת הערב, אבל הוא ישב בצד ולא דיבר דבר". אמרתי: "מניין לך כל הבקיאות הזאת?" צחק בפה מלא ולא ענה. אמרתי: "is it your business to know?" [עניינך הוא לדעת?] שוב צחק ולא אמר מילה.

בסיכום פרק זה אמר: אילו אפשר היה לאחד בממשלה אחת את טַנקה פראשאד – או טי פי (ראש הממשלה הנוכחי) עם בי פי - היה זה הצירוף המוצלח ביותר. שניהם אנשים ישרים, והלא גם מפלגת ראש הממשלה היא למעשה סוציאליסטית!

עברתי לעניינים שלנו. אמרתי כי לא הייתי מאושר ביותר משיחתי עם ראש הממשלה - ראיתי מצדו הסתייגות (mental reservation) כלפינו. אמר: "חלילה, זהו רושם מוטעה, יחסו היה ידידותי בהחלט, אלא הוא התקשה רק בשאלה אחת - היחסים הדיפלומטיים". אמרתי: "הוא הוא! הנה כאשר ביקרתי את ראש ממשלת ציילון, רק ישבתי - פתח ואמר: 'אני שמח להודיעך כי ממשלת ציילון החליטה להיכנס בקשרים דיפלומטיים עם ישראל'". אמר טאפה: "אבל עד שבאת הנה לא הייתה שאלת היחסים עם ישראל קיימת כלל אצלנו. אתה עוררת אותה בפעם הראשונה, אין העניין כה פשוט, הוא מחייב על כל פנים החלטת הממשלה כולה, אילו עוררתם את השאלה חודש-חודשיים לפני בואך, הייתה ניתנת שהות לעיין ואז אולי היית בבואך מקבל תשובה חיובית. עכשיו יש לחכות קצת". כאן סיפרתי אגב הבעת תמיהה קלה על פניית העיתונאים אלי לאחר שאחד מהם ראה את ראש הממשלה ושמע מפיו כי הצענו קשרים דיפלומטיים. אמר: "להד"ם, ראש הממשלה לא ראה אותם כלל, הם פנו אלי ודחיתים, זו הייתה תחבולה עיתונאית מחוכמת מצידם להפילך בפח. בעצמם שיערו, לפי ההיגיון, כי דובר על קשרים דיפלומטיים וכדי למשוך בלשונך בדו סיפור שלא היה ולא נברא". אלישיב שאל אם זוהי רק שאלה של זמן. "האין שיקולים אחרים? מה בדבר עצתו לנו לדבר ברצינות עם נהרו?" אמר: "ודאי, לעמדת הודו יש חשיבות רבה לדידנו". חקרנוהו אם יבקשו הסכמת הודו. אמר: "לא, לא יבקשו הסכמה. הודו גם לא תאמר כי היא מסכימה או לא מסכימה, לא כאלה הם היחסים, אך ממשלת נפאל תמצא דרך להודיע להודו כי שאלה זו עומדת על סדר היום ותראה מה תהיה תגובת הודו". ידוע להם כי הודו אינה מוכנה לקשדי"ף עם ישראל. אין לה עמדה מסוימת בשאלות אחרות הנוגעות לישראל אבל בעניין הקשדי"ף אינה מוכנה להתקדם. החשבון של הודו פשוט: מדינת ישראל אחת לעומת תשע מדינות ערביות. שאלתי אם עומדת נפאל לפני יצירת קשדי"ף עם מדינות אחרות. אמר כי לפני חמישה חודשים החליפו איגרות עם מצרים בהן הוסכם על קשדי"ף אך המינויים טרם נעשו. כן הם עומדים להתקשר עם שווייצריה. אמרתי כי עליהם לשמור על איזון בהתקשרויותיהם - " "keep an even keel[להקפיד על איזון הספינה]. אם יתקשרו עם מצרים מבלי להתקשר איתנו תהיה לנו כלפיהם טענה קשה ("!we shall take it very mach amiss"). לא ייתכן כי ישלחו ציר למצרים בטרם קיבלו החלטה רשמית על קשדי"ף עם ישראל והודיעונו על כך. סיים פרק זה בהצעה כי נפנה עכשיו באיגרת רשמית וסודית למשרד החוץ הנפאלי ונציע קשדי"ף. אמרנו כי כן נעשה.

המשכתי ואמרתי כי כיוון שהשיחה גלוית לב, אשמיע עוד הערה, והיא כלפי הוד מלכותו. הראיון עם המלך היה בשבילי חוויה שאיני רגיל בה. בכל הפגישות הראשונות מסוג זה הסכנתי לשמש מטרה לשאלות - יעד להרעשה ממש. ישראל היא מדינה מיוחדת במינה, מקובל בעולם כי היא ארץ מעניינת, הכל מבקשים לדעת עליה עוד ועוד, הנה מזדמן שליח כמוני, מתנפלים וקורעים אותו לגזרים. שואלים מה גודל הארץ, מה מספר התושבים, מי הם ומאין באו ומה הם עושים, מה על מפעל הפיתוח, מה על תחיית הלשון, מה על המצב בגבולות ועוד ועוד. אך הוד מלכותו לא הציג שום שאלה. אומנם אמרתי באוזניו כל מה שרציתי אבל הייתי בטוח כי כתום פתיחתי תבוא שורת שאלות והופתעתי להיעדרה. מה פשר הדבר - טבע האיש? שיקולי טקס? אדישות גמורה לעניין? הייתי מבקש לדעת. שמא הרושם שלי מוטעה, כי אז אשמח אם יפוזר. אמר כי המלך מטבעו איש עצור ומצניע לכת .("shy") יתר על כן, הוא ראה פגישה זו כביקור רשמי של נימוס מצידי, המיועד רק להיכרות. בכל מקרה כזה הוא נוהג כשם שנהג כלפי. לו נשארתי בקטמנדו עוד ימים אחדים, אין ספק כי הייתה ניתנת לי הזדמנות נוספת לראות את המלך ואז כל התנהגותו הייתה אחרת. גם הוא היה מרעיש אותי אז בשאלות, שכן בדרך כלל הוא מעוניין מאוד ללמוד ולדעת.

לבסוף הצגתי עוד כמה שאלות בעקבות שיחתי עם ראש הממשלה. מדוע שאל אם יש לנו מומחים לחיפוש נפט? אמר בסודי סודות כי יש להם חוות דעת על מציאות נפט בארץ, אינם רוצים להביא את העניין לפני האמריקנים או לפני איזו מעצמה אחרת, להם נוח להתקשר בעניין זה עם מדינה קטנה שאין לה שום תאוות לגבי נפאל. אנא, אשמור את הדבר בסוד, יען אין הם מגלים אותו. שאלתי לפשר שאלתו האחרונה של ראש הממשלה אלי: "מתי ניפגש שוב?" שוב גילה בסוד כי ראש הממשלה עומד ללא ספק לבקר בשנה הבאה במזרח התיכון ואז יבוא גם אלינו.

הייתה זו שיחה שופכת אור. גם התיידדנו עם הבחור. היה רצון להאמין כי הוא ישר, כי החשיבות המכרעת שהוא מייחס ליושר כנה בתכלית, וכי הוא רואה בנו אנשים ישרי לב ולכן הוא גלוי כלפינו במידה כה רבה. ואחרי הכל - מי יודע! כן הייתה זו ההזדמנות היחידה בה סעדנו יחד עם מישהו מהשלטון בארץ מקורית זו - על פי הזמנתנו ועל חשבוננו. מידי אנשי הממשלה לא קיבלנו אף כוס מים!

כתבתי יומן, כתבתי יומן, כתבתי יומן.

לתה אצל פאול רוז, ראש משלחת הסיוע האמריקנית USOM)). כדאי היה לראות כיצד הפכה אשתו את אחד החדרים בארמון אחד הראנים שנפל בחלקה של משלחת זו לחדר ניו-יורקי חדיש וטיפוסי - נאה ונוח: כונניות נמוכות וכיסאות קלים ודרגש עם כריות ווילונות מתאימים, הכל משם ורק קערת נחושת עצומה מוצאה מדלהי. רוז זה כנראה איש רציני וישר, מרוכז בעבודתו, כבד פה וקשה-ביטוי. לעומת זה אשתו היא אשת חיל אמריקנית טיפוסית –very bright  [מבריקה מאוד], ומתמללת בלי הפוגה. לא רק ילדה לבעלה חמש בנות (5!) ונשארה צעירה ורעננה, אלא מתעניינת בכל ויודעת הכל על עבודת בעלה בקיאה בנרגנויות וברכילויות של "החיים המדיניים" בקטמנדו ומדברת כל הזמן בלשון "אנחנו" - זאת אומרת היא ופאול. מושבה אמריקנית זו, המונה 80 נפש, אילתרה לעצמה בית-ספר לילדים ומצאה בתוך עצמה את כוחות ההוראה. רק הילדה הבכירה במשפחה זו מתחנכת בפנימייה קתולית בדארג'ילינג שבהודו.

המשלחת עוסקת במפעלים ארוכי טווח - השבחת גזעי בקר, והכנסת גידולים חדשים וכמה מחקרים כיסוד לתכנון. קיבלתי הסבר פשוט להיעדר בהמות עבודה בבקעת קטמנדו: היישוב צפוף והקרקע נכס יקר ופשוט לא כדאי להקדישו למספוא – מוטב לגדל תבואות למאכל האדם. הממשלה הקיימת רעועה וחסרת משקל, אך אין לראות מי יבוא במקומה - הכל תלוי במלך. הוא הקובע ולא ראש הממשלה. הסכנה הסינית מחמירה - חודרים סוכנים, מופצת ספרות, מורגשת בפינות שונות נהייה אחר סין. הסיכויים בכללם קודרים.

חזרנו למלון וחזרתי ליומן. פתאום הופיע נפאלי, הציג עצמו כשליח מאת ראש הממשלה ובישר כי רחש לבו של ראש הממשלה דבר טוב, לערוך מסיבה party לכבודי אך הנה בבואו למלון נודע לו כי אני יוצא מחר בבוקר. ראש הממשלה יצטער מאוד. האומנם באתי לזמן כה קצר? אישרתי כי אנו טסים מחר והוספתי כי הודענו זאת מראש לממשלה – באנו לשלושה ימים והדבר היה ידוע. טען ונשבע כי ראש הממשלה לא ידע. אמרתי: "אין בכך כלום, מסור לראש הממשלה תודתי ואמור לו כי לפי המסורת היהודית כוונה טובה כמוה כמעשה טוב". סוף סוף נזכרו!

לארוחת ערב אצל הקולונל היהודי-הודי יוסף מיגיל. נסענו אל מעבר להרי חושך, במכונית מרוסקת שהוציאה נשמתי באיטיותה. הגענו שוב לארמון אחד הראנים על אגפיו, המשמש מעון למשלחת הצבאית ההודית, גיששנו דרכנו באפלה, עברנו במסדרונים קודרים ועלינו על מדרגות שוממות, אך הוכנסנו לדירה נאה ומסבירה פנים והוצגנו לפני גברת צעירה וחמודה, בת ישראל כשרה וטיפוסית לעדתה, חוטר רענן מגזע יהודי בבל. נולדה ברנגון, התחנכה על ברכי הכנסייה המתודיסטית שם ואצל הנזירות הקתוליות בדארג'ילינג - לא, הם לא ניסו להשפיע בכיוון דתי, אך בכל זאת למדה את הברית החדשה ואילו מהישנה אין לה שמץ מושג, מעולם לא קראה בה, ולה ילדים שניים, שם הבן חיים והבת רחל, וכך הם נקראים (כמובן רייצ'ל) והיא עצמה רגינה, אבל שמה המקורי רַחְמָה. האנגלית - מושלמת, כשפת כל הבנות הללו שפגשתי ברנגון ובהונג-קונג ובסינגפור ובבומביי ובכלכותה. הוזמנו ל-7.30, באנו ב-7.40, אל השולחן ישבנו ב-8.45, אף דקה אחת לא מוקדם מזה. והיה ברור מה קרה - האוכל לא היה מוכן. לך דרוש מטבחים אלה - נוסף על הידיעה כיצד מבשלים אורז וכיצד מתקינים בשר ורוטב של קארי וכיצד מטגנים דגים ועוד ועוד - כי יתמצאו בשעון וידאגו לדייקנות. שעה או שעה וחצי יותר מוקדם או יותר מאוחר מה הם בינו לבין בעלת הבית? וכן ברור כי הכל התרגלו לצרה זו והתפשרו איתה ואין עצה כנגדה ואין טעם להתמרמר ולריב ולנזוף, לוּ גם מהטעם כי הנזוּף לא יבין כלל על מה כל הרעש ומה בעצם התקלה שאירעה ונמצא כל הכעס והגערה מוּצאים להבל ולריק, כי למחרת היום יקרה בדיוק אותו דבר.

בלי סוף שאל הקצין על צה"ל - ארגונו וציודו ופיקודו - והורגשו היטב הצער והגעגועים על מה שיכול היה להיות ולא נגזר שהיה. הוא בחור מוצק ומלא הכרת ערך עצמו – תופעה לא שכיחה בשבטו.

מובן כי כשיצאנו לא מצאנו את המכונית שלנו - ציווינו על הנהג לשוב ב-9, יצאנו החוצה ב-9.35 והילד איננו. נתן לנו מיגיל מכונית משל המשלחת, אף היא רעוּעה ומרוסקת, אף היא איטית עד לטירוף, אבל איך שהוא הגענו למלון ומייד חילפנו לבגדי ערב ומיהרנו לשגרירות הבריטית. מצאנו שם חבורה נפאלית מכובדת - ראש הממשלה עצמו, ראשי מפלגת הקונגרס (אופוזיציה שמאלית), ראשי מפלגת הקונגרס הלאומי (אופוזיציה ימנית במקצת, לא קיצונית), פילדמרשל אחד - זקן עובר ובטל, שיש לו ספרייה בת 22,000 כרך והוא זוכר את וייצמן מלונדון, אנשי שגרירות הודו וכל מיני אנגלים.

ישבתי עם ראש הממשלה על ספה. התנצלתי כי איחרתי ואמרתי כי היה לנו קושי רב לגבי תובלה. אמר מה לעשות אין לנו די מכוניות we aer short of cars. הוסיף כי צר לו שלא האריחוּ אותנו – הם היו כה טרודים בקבלת נשיא הודו שלא הספיקו. ניחמתיו ואקווה שהתנחם. אמרתי לו - למה אין אחדות במחנה שלכם, מדוע אינך מרכז סביבך את כל האנשים הטובים האלה. אמר עם אלה אין כל אפשרות. כל אחד מושך לצדו, ויש עוד קומוניסטים. שאלתי אם יש להם משקל. אמר יש ויש, העוני גדול ורבים מקשיבים לתעמולתם. אמרתי אם כך מדוע אינך כורת ברית עם הסוציאליסטים, כלום אינך מבין כי הברירה אינה בין סוציאליזם לקפיטליזם, אלא בין סוציאליזם דמוקרטי לקומוניזם? אמר לסוציאליזם אין כל סיכוי, הן הוא נכשל בכל מקום, גם בבורמה. אמרתי לא בישראל וגם לגבי בורמה טעות בידך. לא קיבל. שאלתי אם הוא מודה כי הסכנה הגדולה הנשקפת לארץ היא מצד סין. אמר בהחלט. שאלתי מה העצה היעוצה. אמר – במקביל לדברי בא סווה ברנגון – סין תהיה עסוקה בשיקום עצמה עוד כחמש-שש שנים (בא סווה אמר 10 שנים) ועד אז עלינו להתחזק. אמרתי איך תתחזק אם אין אחדות פנימית. צחק ומזמז את העניין. אחר כך אמר: "אנו רוגזים מאוד על הודו – אני אומר זאת לגמרי בינינו – הם מתנהגים כאדונים לנו, אין לסבול זאת, רצוננו להיות עצמאיים". אמרתי: "אם תתאחדו תוכלו לשמור על עצמאותכם, ולא – יהיה רע". בינתיים ניגשה אישה נפאלית לא צעירה, התייצבה מולו ולא אמרה דבר. עצם עמידתה נועד להזכיר כי השעה מאוחרת. כעבור דקות מספר הרים עיניו והיא רמזה לו בעיניה ובתנועת שפתיה, מבלי להוציא הגה נשמע לאוזן. אמרתי: "השעה מאוחרת, עליך ללכת הביתה?" אמר כן וקם ונפרד בלבביות ובברכת להתראות. את אשתו לא הציג. אישון קטן עד לצחוק, בעל הומור קל, פוטר את בעיות החינוך בהלצה, מרפרף על פני שטח הדברים - גם זה ראש ממשלה של מדינה עצמאית.

השגריר והשגרירה הודו לנו מאוד כי באנו ואנו הודינו להם כי הזמינונו והשגריר השמיע אמיתות נצח והשגרירה שהייתה מבוסמת במקצת התרגשה עוד יותר מאתמול בצהריים וקישקשה שטויות גמורות ובקושי נחלצתי מידיה ונסענו למלון.

השעה הייתה אחרי אחת-עשרה וארזתי ארוכות ועוד כתבתי יומן ושכבתי ב-1.30 - הלילה האחרון בקטמנדו בירת נפאל.