שבת, 16/11/1957
עבר עלי ליל נדודים מחמת הצינה מזה ומתח הספר מזה. גמרתי אומר לשלב עוד תוספת אחת - אחרונה שבאחרונות, אך לא קצרה - בדבר יחס אסיה אל השלטון המערבי הזר כרקע להלכי הרוח המדיניים השוררים בה כיום. השאלה הייתה למצוא סדק שאפשר להרחיבו ולדחוק לתוכו פיסקה כזו, למען תיראה טבעית ומשולבת כהלכה. כן היה צורך לעבור על כל המקומות שהייתה בהם נגיעה באותו עניין כדי להימנע מחזרה ומכפילות.
הלכתי אל שפיצר לשאול באורים ותומים לגבי כמה בעיות שנתעוררו.
התחלתי בחיבורה של אותה פיסקה נוספת.
אחה"צ המה הבית ממבקרים. תחילה הופיע בֶּזְיַה [בן-ציון] בר-דיין עם אשתו האמריקנית ובתה. לאחר שהלכו פרץ סילון: כּספָּרים עם מרי סיגל; הרי ורות לוין; השכנים שלנו - משפחות מייכלסון ובלקין, אשר יחד עם אורחיהם מנו שמונה נפשות; חיים ושושנה קרונגולד; חברות של ללה - ועוד.
במשך היום הצצתי אצל וולטר ונודעו לי דברים. [צירות] ברן הוצעה ל[יוסף] לינטון - בלי [ידיעתו] גרמנית וצרפתית וללא יכולת רבה לתרום לחיי היהדות המקומית; גולדה נעתרה ל[יוסף] אריאל והסכימה למנותו מנהל הקונסולרית - עשתה זאת ללא התייעצות עם המנכ"ל והמינוי עצמו חסר שחר מכמה בחינות ולכן הוכרח וולטר לבטלו. כפריט של רכילות סיפר וולטר מעשה שכזה, מתוך מכתב של אהוד אליו: בהיותו במונרוביה נתקיים שם איזה טכס של חנוכת מוסד אשר כל הסגל [הדיפלומטי] הוזמן לנכוח בו. ישב אהוד במלונו לבוש כהלכה וממתין למכונית. לפתע הופיע שר החוץ הליברי, בירך את אהוד לשלום ובישר כי בא להובילו אל הטכס. תמה אהוד על כבוד מיוחד זה - הן במונרוביה כמה וכמה נציגים בכירים ממנו! פתח שר החוץ ואמר כי קיימת בעיית סידורם של יחסי המסחר; אלה החלו זמן רב לפני הקשדי"ף ומשום מה נתרכז הטיפול בהם מהקצה ההוא בידי משרד העבודה, וממילא יצא כי שר העבודה הוא שנהנה אישית מהעסקות. עתה שהוקם קשדי"ף כלום לא מן ההיגיון הוא שהמסחר יוסדר בצינורות משרד החוץ? אין כל שאלה! "ובכן מה טוב ומה נעים, הבה ונסדר זאת כך, ומעתה נהיה שנינו הנהנים - חלק כחלק". כך במפורש ובכל יושר הלב, ובתוספת הסבר אנושי: "הן ישראל מדינה קטנה ובוודאי משכורת ציריה מצומצמת ואף אם ניתנת להם תוספת להארחה אין ספק שאינה מספקת ולעומת זה צורכי הנציגות מרובים וההוצאות רבות, למה איפוא לא ידאג הציר לפתוח לעצמו מקור נוסף של הכנסה?" דברי אלוהים חיים, מפורש יוצאים מפי כהן גדול בהיכל יחסי החוץ של מדינת הכושים! אבל מה הייתה תגובתו ותשובתו של ציר ישראל, איש קיבוץ, חבר נאות מרדכי בגליל העליון, חניך ומחנך בתנועת נוער, אחד מגיבורי ההעפלה והרכש, חלוץ בעבודה ובהגשמה ואף בשירות החוץ הישראלי? הנה זו הייתה תבונת אהוד במענהו. אמר לשר החוץ כי אומנם כן משכורתו זעומה, אבל למזלו רעייתו עשירה, משופעת בנכסים, ויש לה הכנסה מכובדת, ונמצא לא נצרך לרווחים מן הצד, אשר על כן הוא מודה על ההצעה וכו'. נרעשתי מתשובה זו. אומנם מבחינת הטכניקה הדיפלומטית היה זה טכסיס-שיחה מזהיר - היחלצות גמורה ממצר ללא כל פגיעה בצד שכנגד - "אבל", אמרתי לוולטר - "איהרג בטרם אוכל לראות את עצמי נותן תשובה כזאת": מפיח כזבים על עושרה המופלג של צפורה מאירוב, כשם שהתיר אהוד לעצמו להפריח על הונה הרב של חנה אליאסברג, חלוצה כמוהו. משחזרתי הביתה סיפרתי את המעשה לצפורה ושנינו התפלצנו. הוספתי לנבור במעשה: לא רק שהוכח - לדאבוני שוב ושוב - מה נוח האיש לבדות, אלא נתגלתה רעיעות מבהילה של יסודותיו המוסריים והרעיוניים: איך זה מלָאוֹ לבו לסלף ככה את דמותו האנושית של סגל שירות החוץ הישראלי, שכאילו נשותיו העשירות הן הפותרות את בעיית מצבו הכספי? ומדוע לא אמר, בכל העדינות הדרושה, את האמת כפשוטה: "אין לי חלילה לחלוק על גישתך לעניין מבחינתך, אך אצלנו אחרת ואנו כאלה וכאלה, ואפשר זוהי בטלנות אבל אין לה תקנה". צפורה טענה כי עלי לספר את העניין לשאול ולהוציא פעם מתוך שפתיו הקמוצות דבר ברור על יחסו לאהוד.
לפנות ערב ניגשנו אל אדי וחנה גלבר היוצאים לארה"ב ולקנדה.
בערב בא לינטון לספר לי על הצעת ברן ולהימלך בדעתי. אמרתי כי מוטב לו לקבל צירות זו מלהישאר אומלל בירושלים - אלא אם כן חשיבות שהותו בארץ מכריעה בעיניו כנגד כל סבל הכרוך באפס מעשה.
רק בשעה מאוחרת נפניתי לכתיבה כהלכה. חיבור אותה פיסקה, עריכתה והעתקתה לנקי נמשכו עד חצות - אבל נשארתי מרוצה.
