ארכיון מסמכים
DOC
2049
תאריך המסמך
22/12/2014
מסגרת
ידיעה בעתון
נושא/כותרת
משה שרת בראש ועדה לבחינת מעמד אוניברסיטת ת"א
סוג מסמך
"הארץ"
מקום/פרטים
מוסף ספרים - בקורת של יחיעם וייץ על ספרו של אורי כהן "אקדמיה בת"'א"
תקציר
בפברואר 1960 מינה נמיר ועדה ציבורית בראשות ח"כ משה שרת, ראש הממשלה השני, לבחון את מעמד האוניברסיטה: האם תהיה מוסד עירוני, שלוחה של האוניברסיטה העברית, או שמא גוף עצמאי. באוגוסט הגישה הוועדה את מסקנתה העיקרית: יש צורך באוניברסיטה מקיפה ועצמאית בתל אביב, שת
תוכן או תקציר המסמך

 

הסיפור הקישוני על לידת אוניברסיטת תל-אביב

אורי כהן מתאר בספרו "אקדמיה בתל אביב" כיצד הוקם המוסד בצעד מניעה חפוז, למרות התנגדות המדינה והאוניברסיטה העברית

·         יחיעם ויץ

·         מוסף ספרים, הארץ

·         22.12.2014

·         13:23

·          

אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה
אורי כהן. הוצאת י"ל מאגנס,
394 עמודים, 98 שקלים

בשנים האחרונות התפתח נושא חדש במחקר על מדינת ישראל: מקומה ומעמדה של האקדמיה הישראלית. הראשון שעסק בנושא היה פרופ' מנחם קליין בספרו על הקמת בר־אילן ("בר־אילן: אקדמיה, דת ופוליטיקה", 1997). בסוף שנות ה–90 התחילה האוניברסיטה העברית לתעד את ההיסטוריה של עצמה; עד היום יצאו לאור ארבעה כרכים עבי כרס שעוסקים בתולדותיה, בעריכת ההיסטוריון פרופ' מיכאל הד. ספר נוסף שעוסק בקורות אוניברסיטה זו נכתב על ידי אורי כהן; שמו הוא "ההר והגבעה" והוא מנתח את התפתחות האוניברסיטה העברית מ–1925, שנת יסודה, ועד ראשית שנות ה–60 של המאה הקודמת.

ספרו החדש של כהן עוסק בדרך הקמתה וצמיחתה של אוניברסיטת תל אביב. בניגוד לאוניברסיטה העברית, שהוקמה על ידי התנועה הציונית, אוניברסיטת תל אביב הוקמה כמוסד עירוני. הרעיון להקים מוסד אקדמי בעיר עלה כבר ב–1952. ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, שהיה מראשי מפלגת הציונים הכלליים, וסגנו חיים לבנון, בחנו הקמת מוסד כזה, "שייפתח בחסות כלכלית ופוליטית של העירייה ובשיתוף פעולה אקדמי עם האוניברסיטה העברית בירושלים" (עמ' 76). מטרתם היתה להקים אוניברסיטה עירונית במקום בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, שהוקם כבר בשנות ה–30 ולא היה בבעלות העירייה. כוונת העירייה להקים מוסד אקדמי בלי קבלת הסכמת הגופים הממלכתיים — הממשלה או הכנסת — היתה חידוש תקדימי.

רוקח מינה ועדה שכל חבריה היו אנשי העירייה ומטרתה לברר כיצד אפשר להקים מוסד חלוצי כזה. בימים שהוועדה ישבה על המדוכה אירעו שני אירועים משמעותיים, והראשון שבהם בדצמבר 1952: רוקח התפטר מתפקידו לאחר שמונה לתפקיד שר הפנים ולבנון החליפו בראשות העירייה. לבנון, "שהיה מחויב בכל מאודו לרעיון ייסוד האוניברסיטה בתל אביב, נמצא בעמדת מפתח להוצאת הרעיון מן הכוח אל הפועל" (עמ' 87). במידה רבה אפשר לראות את לבנון כ"אבי האוניברסיטה", ולא במקרה נקרא על שמו הרחוב הסמוך לקמפוס האוניברסיטה ברמת אביב.

האירוע השני היה החלטת הסנט של האוניברסיטה העברית להפסיק את המגעים עם עיריית תל אביב ולא לקחת חלק בהקמת אוניברסיטה. נשיא האוניברסיטה, פרופ' בנימין מזר, שהנהיג אותה ביד רמה זה כעשור, הודיע כי אינו מתנגד להקמת אוניברסיטה חדשה, אבל סבר שאי־תמיכת ממשלת מפא"י, ובמיוחד שר החינוך והתרבות, פרופ' ב"צ דינור, באוניברסיטה החדשה, כל אלה "יוצרים תנאים מספיקים להכשלת הניסיון להקמת אוניברסיטה בתל אביב" (עמ' 88). בעקבות אובדן האופציה הירושלמית נקט לבנון מדיניות חדשה: פיתוח איטי ומודרג של מכונים אוניברסיטאיים. הראשון היה מכון אוניברסיטאי למדעי הטבע, שנפתח בנובמבר 1953 והיו בו 24 סטודנטים. השני, "המכון האוניברסיטאי לתרבות ישראל", עסק ב"תחומי מדעי הרוח" ונפתח לקראת שנת הלימודים תשט"ז (1956).

הממשלה התנגדה להקמת מכונים אלה ובעיקר לכוונת לבנון להפכם לבסיס של אוניברסיטה עתידית. אנשיה כינו אותם "הממזרים של לבנון" והשר דינור יזם הצעת חוק שכונתה "חוק המועצה להשכלה גבוהה ולמחקר". עיריית תל אביב ראתה את ההצעה כדרך להחניק את פיתוח המוסדות האקדמיים שבתחומה, ולא רק היא התנגדה לה. ב"הארץ" נטען כי מטרת דינור היא להפוך את המוסדות האקדמיים הנוכחיים, ובמיוחד האוניברסיטה העברית, למשגיחים על הניסיונות להקים מוסדות חדשים.

בראשית 1956 הודיע זלמן ארן, שר החינוך החדש שהחליף את דינור, על הקמת "ועדה לבחינת מצב ההשכלה הגבוהה במוסדות החדשים". לבנון הבין כי הוועדה עלולה לאסור עליו להקים אוניברסיטה עירונית ונקט צעד מיידי: הודעה על הקמת אוניברסיטת תל אביב. צעד זה היה חף מחגיגיות, בלי "טקס מפואר ומכובדים הצועדים בסך" (עמ' 113). ב–7 ביוני 1956 כינסו אנשי העירייה מסיבת עיתונאים והודיעו על הקמת האוניברסיטה, ואחריה נערכה מסיבה צנועה במועדון הסטודנטים בקמפוס אבו כביר, סמוך לבית המעצר. כך הוקמה אפוא אוניברסיטה מרכזית בצעד מניעה חפוז. לבנון מצדו היה מוכן "להתנגש עם התפישה הממלכתית שהובילה מפא"י, שגרסה כי ההשכלה הגבוהה היא שאלה שנידונה בממשלה ובכנסת, ובכל מקרה מצויה מחוץ לתחום תפקידיה של הרשות המקומית" (עמ' 115).

בשלהי 1959 התחולל בתל אביב מאורע פוליטי רב חשיבות. בבחירות הצליחה מפא"י להגיע לשלטון בעירייה, במקום הציונים הכלליים ששלטו בעיר עשרות שנים. מי שהחליף את לבנון היה מרדכי נמיר, שר העבודה ודמות מרכזית בהנהגת מפא"י. המהפך בעירייה חיזק את מעמד האוניברסיטה, מאחר ש"אוניברסיטה בתל אביב נתפשה כאחד העוגנים הפוליטיים החשובים לביסוס שליטתה של מפא"י בעיר" (עמ' 142).

בפברואר 1960 מינה נמיר ועדה ציבורית בראשות ח"כ משה שרת, ראש הממשלה השני, לבחון את מעמד האוניברסיטה: האם תהיה מוסד עירוני, שלוחה של האוניברסיטה העברית, או שמא גוף עצמאי. באוגוסט הגישה הוועדה את מסקנתה העיקרית: יש צורך באוניברסיטה מקיפה ועצמאית בתל אביב, שתתפתח על פי הדגם של האוניברסיטה העברית. הוועדה הציעה לנתק את הקשר המוסדי עם העירייה ושללה את האפשרות להכפיפה לאוניברסיטה העברית. נמיר הציע להקים לאלתר חברה ציבורית של האוניברסיטה כדי להגדיל את ההשתתפות הכספית של הממשלה ולהשיג היתר לקיים מגביות בארץ ובחוץ לארץ. ביולי 1962 הוקם ועד מנהל לאוניברסיטה, שנמיר עצמו עמד בראשו, וכך היא סיימה את פעילותה כמוסד עירוני. נמיר הצליח אפוא במקום שלבנון נכשל, בעיקר בזכות מעמדו הפוליטי הבכיר.

בנייה מסיבית מהירה

צעד שקשה להגזים בחשיבותו בתהליך התפתחות האוניברסיטה היה מינוי נשיאה הראשון, ג'ורג' וייז. הוא "חולל מהפכה תפישתית בשאלת התפתחותה של אוניברסיטת תל אביב" ויצר מוקד חדש של עוצמה פוליטית — יחד עם מרדכי נמיר. ראשי שלטון מפא"י, וביניהם לוי אשכול ופנחס ספיר, "שיחרו לפתחו וראו בו גורם רב השפעה" (עמ' 219). כהן טוען כי וייז, בדומה לחבורת המייסדים האקדמיים, גילם את דמותו של החלוץ שכן רצה ליישם את השיטה האמריקאית, שהושתתה על בנייה מסיבית מהירה; רק אחר כך עתיד היה לעצור רגע קט ולהתבונן, לשאוף אוויר ולהמשיך לרוץ קדימה (עמ' 308).

בתקופת כהונתו כנשיא (1963–1971) התקדמה האוניברסיטה בצעדי ענק: היא עברה לקמפוס החדש ברמת אביב, מספר הסטודנטים גדל מ–1,200 ל–15 אלף ומספר חברי הסגל האקדמי קפץ מ–150 ל–2,000. בראשית תקופתו היו בה שתי פקולטות בלבד — מדעי הרוח ומדעי הטבע — ובסופה היו בה תשע פקולטות, כולל בית הספר לרפואה. ב–1969 הכירה הממשלה באוניברסיטת תל אביב "כמוסד אקדמי שיכול לפקח על מסגרותיו הקיימות... בלי צורך בוועדות חיצוניות המפקחות על פעולותיו" (עמ' 218). כך קיבלה האוניברסיטה מעמד שווה ערך לזה של מוסדות ההשכלה הגבוהה שנוסדו לפני הקמת המדינה והיתה למוסד ממלכתי.

הנהגת וייז הביאה להישגים נאים, אך גם גרמה לעימותים חריפים בתוך האוניברסיטה, במיוחד עם הסגל האקדמי. בהיותו בולדוזר שאף וייז לצבור עוצמה וסמכויות — גם על חשבון המוסדות האקדמיים באוניברסיטה. הסכסוך ביניהם התפרץ על השאלה לאיזה מוסד באוניברסיטה יש סמכות לאשר הקמת פקולטה חדשה. הנשיא צידד בוועד המנהל, שהוא גוף מינהלי, והסגל האקדמי טען כי הגוף המחליט הוא מועצת האוניברסיטה, שהיא גוף אקדמי. לדעתו, "הקמת פקולטה חדשה היא נושא אקדמי, ולכן היא בסמכותם הבלעדית של המוסדות האקדמיים" (עמ' 273). הסכסוך הביא למשבר: הנשיא הודיע על התפטרותו, וראשי המדינה, וביניהם ראש הממשלה אשכול, עשו הכל כדי להניאו מכך. הם חששו מפגיעה באוניברסיטה, וראש העירייה נמיר תבע מהצדדים לשתף פעולה והביא להסרת האיום של וייז.

מהקמת המדינה ועד "המהפך" ב–1977 הוקמו ארבע אוניברסיטות מחקר חדשות: בר אילן, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן־גוריון. מתוכן, אוניברסיטת תל אביב היא הגדולה והחזקה "הן מבחינת מספר הסטודנטים והן מבחינת התבססותה כאוניברסיטה בעלת אוריינטציה מחקרית מובהקת" (עמ' 362).

החיסרון הבולט בספר הוא סרבולו. הוא ארוך מאוד (כמעט 400 עמודים) ורווי פרטים שאפשר לוותר עליהם. מעבר לזה, הספר יסודי, מבוסס על תיעוד מגוון, ויש בו תובנות מעניינות. הוא מתאר תהליך מרתק: כיצד כמה מכונים נהפכו לאוניברסיטה גדולה, חשובה ושוקקת חיים.

 

 

אישים
משה שרת
שפה שונה
אנגלית
הערות
תאריך פרסום באתר הארץ. פורסם במוסף ספרים שבועיים קודם לכך
מסמך מקור
עודכן
24/12/2014
עמוד ראשון של המסמך; נא לפתוח את קובץ ה-PDF לקריאת כל המסמך
העתקת קישור